|
| 5/2012
the wall is too high as you can see
מכירים את ההרגשה הזאת? כאילו החיים תקועים במקום אחד ולא זזים לשום מקום? ואז כשאתה חסר אונים ומוכן לוותר על הכל, הפרנויה תוקפת אותך. אני כל הזמן לבד בבית המזורגג. צריך להתאמץ ממש חזק ולא לתת לפחד להכניע אותך, אני רק נותנת לעצמי לחשוב לרגע והופס, הכל משתגע, הגוף שלי קורס מתסכול. וזה לא משנה כמה אני אשן או כמה קפה אני אמנע מעצמי באותו יום, אני פשוט עייפה. אתה מנסה לברוח אבל הקירות סוגרים עלייך. מכל הכיוונים. ככה בערך אני מרגישה. כולם ממשיכים בחיים ועושים משהו מועיל ואני תקועה בגלל איזו חומה מזדיינת מול הפנים. לא יודעת, כמו איזה זבוב בתוך קורי עכביש...לאן אברח? אף אחד לא מוכן לקבל אותי. וכשאני רושמת את זה, אני חושבת שצריך להפקיד שלטון דיקטטורי ונוקשה על עצמי כי אין מישהו אחר שיעשה את זה. צריך לנקות פה. וצריך לאכול. וצריך לצאת לנשום אוויר. וצריך זרועות של מישהו להתנחם בהן. וצריך, וצריך וצריך. צריך. רשימת גחמות אינסופית. אסור לי לחשוב. זה אף פעם לא נגמר בטוב.
| |
|
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
