זכור לטובה התרגיל הלילי הקטן והמזכוסיטי שלנו שבו ישבנו, ישבנו וחיכינו שעות בחושך ובקור עד שאחד מאיתנו ישבר ויזום חיבוק עוטף כזה, אחד כזה שיעביר מסר אחד בלבד, "אני פה! בשבילך, אני לא הולך לעזוב אותך. גם לא הלילה. במיוחד לא הלילה.", לפעמים אני תוהה איך מתאבלים על משהו שאף פעם לא היה קיים, זה כמעט טיפשי כמו להתאבל על מוות של מישהו שלא נולד. ועדיין, באופן תמוה, מכאיב לא פחות. לפעמים אני תוהה איך זה לשכב בערמת השלג ולהתמסר לכאב ולקור, האם זה דומה להתעלות שאני מרגישה כשמדי פעם אני מצליחה להתנתק מהכל, מכולם ופשוט לבהות בשמיים? או כשאני מחליטה לזרוק זין ולצאת לריצה. הקפה אחרי הקפה. ואולי זה כמו לגימה מהבירה שלי כחותמת לשבועות הזוועתיים שחוזרים על עצמם בלופים, טעם נרכש בתהליך ארוך ומפותל, טעם נרכש שמסרב להרפות.  אולי זה כמו אותו החיבוק. אני רוצה לחשוב שזה דומה, מאד. לא אכפת לי אם זה לא ככה. פשוט לא אכפת לי. הרי ברור שכבר שום דבר לא יעמוד בסטנדרטים האלו.

 זכור לטובה.