הסיפור של דון, הסיפור שלנו מתחיל ונגמר בעולם פוסט-אפקוליפטי שהתמקם על שרידי אוקיאנה העתיקה, מה שפעם היה מלא בפלטת צבעים ססגונית ומגוונת עד אין שיעור התחלף לגווני שעמום של אפור-אפרפר-בז' מעופש, שאריות הצמחיה גססו במהירות והחיות, החיות...נעלמו. כליל. האשפה הממוחשבת ושרידי גורדי השחקים מילאו את הרחובות הריקים נושאי המחלות. סצנות חיינו התמלאו באבק רעיל ושרידי נשקים מגוונים ומכוערים, זה היה שיא הטכנולוגיה שהביא אותנו כחברה לנקודת השפל. חורבת בית האופרה של סידני עומדת כתמול שלשום, אופרה כבר לא עניינה אף אחד אך האריכטקטורה המוכרת צבטה בלב כל עובר ושב, בית זה הפך לארמון המלוכה של שליטנו החדש, ליאופולד. כשמו כן הוא, היה אריה אמיתי, חסון. מגלומן ופסיכופת. תמיד אמרתי שהוא משוגע. השתיקו אותי מיד, כריזמה זה לא דבר רע. הוא כריזמטי והוא יעזור לנו, "הוא יוציא אותנו מזה, שמעת? יש סיבה לזה שהוא שרד, יש סיבה לזה שאנחנו שרדנו, איתו. שלא תעזי, שלא תעזי..."
ליאופולד היה מהאנשים האלה שנקבע להם גורלם מרגע הוולדם, הוא הרגיש בכל גופו שיבוא יום והוא יהיה מנהיג, הוא היה בטוח בזה. כל חייו שנא למלא אחרי פקודות של אחרים, כל השפלה שחווה בחייו רק חישלה אותו. הוא רצה להעלים את המפקד שלו בצבא וכמעט חיסל אותו בלילה אחד, ברגע שאזר אומץ, גילה שנסיבות אחרות הכניעו אותו. היה נדמה שהוא לא מזדקן, מאז שירותו בצבא האוסטרלי בזמן מלחמת העולם השלישית תווי פניו הגסים לא השתנו, למרות הזמן שהיטיב לרוץ מנגד עייננו. שריריו, רק גדלו, צמחו. הוא לא הצליח לאהוב אף אחת מאז אותה זמרת האופרה שלא שרדה את המתקפה. היא כבר לא פה לארח לו חברה. המקקים התרבו מיום ליום ולאף אחד לא היה אכפת, באותה תקופה כל העניין היה השרדות. זה היה עניין של השרדות.
הזמרת ההיא השאירה לו את דון כמזכרת לפרי אהבתם. הוא לא אהב אותו, הוא תיעב אותו, הוא לא תיעב אף אחד בצורה הזאת. העיינים הירוקות והמלאות מיסתורין של אותו הנער הזכירו לו את אהובתו, לפעמים היה נדמה לו שהקול הרך שלו הוא העתק מושלם של קולה שמדבר מגרונו. הוא היה מוכן להרוג אותו ולא לחשוב פעמיים. הוא גם לא פחד להרוג אותו, הוא ידע שמעמדו לא תלוי בכך, אתם מבינים?הוא היה שליט בלתי מעורער, פחדו ממנו. רעדו כשהזכירו את השם שלו. לא, אתם לא מבינים את זה. מצד אחד ליאופולד היה הבטחה נצחית לקיום שלנו, הבטחה יחידה. ומצד שני, באופן אבסורדי, היה מקור כל פחדנו.
זה לא נכון שסוף העולם מכחיד את כולם, היו שורדים, יש שורדים.
ליאופולד חיסל את הבן שלו, בשר מבשרו, דון נרצח בשעות הדימדומים. בפליטת יללה אחרונה בסוף תהליך גסיסתו של דון, כתוצאה מהרעל שכרסם את שניהם בצורה איטית ויסודית, תקע לעצמו ליאופולד כדור בראש. מבחינה הגיונית, מעמדו הגבוה אפשר לו למות ללא סבל. גופתו נשרפה והעפר פוזר ברחבי שרידי בית האופרה. נותרנו ללא מנהיג, אנרכיה מושלמת, אין שום חוקים ואין שום אנשים שמקור דאגתם היא אכיפת צו מטופש. חלומינו הרטוב משכבר הימים התגשם, כאלה היינו, עבדים שיצאו לחופשי, בעולם אפל, מטונף, קר. זה לא היה מזג האוויר או המלחמות שחיסלנו אותנו לבסוף, הקהילה שהייתה מורכבת משאריות האנושות נעלמה. לא בגלל רעב, לא בגלל צמאון, אפילו לא בגלל כניעה לגעגועים שהציפו אותנו מדי פעם להורים, לבעלים, לנשים, לילדים. לא. זאת הייתה השנאה והגועל שמושרשים בנו. לא היה נשק מזוין, לא מזוין, ביולוגי או כימי שהצליח להרוג אותם. הילכנו ברחובות סידני המוזנחת כמו בובות שתלויות בין חיים ומוות כשבעיניים שלנו רק שנאה. קללה מיותרת שהחליטה שאנחנו אלו שצריכים לחיות במציאות כזו. נבלענו בתוך החופש, הגופות שלנו נמצאו באופן מושלם ומעורר רחמים ליד שאירות החיות שהיו בעלי מערכות עמידות, כמעט כמו שלנו. הרי לא מספיק מה שעוללנו להם בעולם המודרני? הרסנו כל משאב טבע אפשרי. ולא נרגענו, עד שהכל נהרס. כשעצמתי את עיני בפעם האחרונה ליד המזח ומה שהיה פעם האוקיינוס היפה שלנו, נזכרתי בליקוי הירח הראשון שראיתי ובפעם הראשונה שנישקתי אותו. נבלענו בתוך החופש, בתוך הכניעה שלנו ליצרים המזוויעים שלנו. החווה האנושית הקטנה שניסינו לשמר ברגע שהכל נגמר, בעצם, התחיל, לא הצילה אותנו, הקהילה הפוסט-אפוקליפטית שלנו נידונה לכשלון. הרסנו, החרבנו, קילקלנו ונשארנו שם, כחומר מדשן, שלא יועיל יותר לשום דבר. מה זה חופש בכלל? אנחנו, כאנושות, נידנו לכשלון.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
