סינדרום הגוזל שמפחד לעזוב את הקן. זו התשובה המיידית לשאלת הדכדוך הפתאומית הזאת. אין לי מושג למה זה קורה דווקא עכשיו כשכולם מצליחים למצוא זמן להנות ולשכוח מהכל בין הבגרויות והמטלות השונות. נמאס לי להרהר בזה, זה מעיק עלי. השנה שאמורה לבוא ורצף האירועים האלה פשוט מלחיצים אותי. ההתלהבות הזאת של האנשים מזה שנשארה עוד שנה וזהו- זה נגמר, מוזרה לי. בצורה מגוחכת תמיד הסתדרתי תחת מסגרות משמעת ספציפיות, אמרו לי מה לעשות, עמדתי בכך. לפעמים בהצלחה, לפעמים בצליעה קלה. תנו לי קצת חופש ואני מתפרקת. תנו לי קצת לחשוב ואני אשתגע, אני אעשה דברים מטופשים בצורה מוגזמת, ניסיתי את זה, לא נעים. פסיכומטרי, פולין, כל הסופים שמתחברים אחד לשני ושמים דגל בטריטורית קץ התקופה שבאה עלינו. לא בא לי על זה. מפחיד אותי שכולם יתפזרו, מפחיד אותי להפסיק לדבר עם אנשים שחשובים לי ושהכל פשוט יהפוך לזכרון. וכשאני אומרת זכרון, אני מתכוונת לאחד כזה שיש מאחוריו רק צל של חוסר וודאות, זה באמת קרה? אני עוברת על תמונות רנדומליות בפייסבוק מטיולים שונים ורואה שאני לא זוכרת יותר מדי, הכל בגדר משהו שהיה. קשה לזכור את עצמי בתוך הסיטואציות שהיו שם, או בתוך האירועים שבזמנו ריגשו או גיבשו אותנו. ואלה שנוטשים אותי עכשיו? חברה הכי טובה שלי שמתגייסת. כל זה, מבלבל. אין לי מושג, אני רק יודעת שאני רואה בי גוזל. בניגוד לכל אותם השנים שהנחתי לעצמי שאני ציפור. גדולה, חזקה, עצמאית ובעלת ניסיון חיים, מסוגלת לשרוד. בניגוד לכל אותם השנים, פתאום אני מסתכלת על עצמי ורואה גוזל מפוחד. שכל זה גדול מדי עליו. ואני פשוט רוצה לטבוע, להעלם בתוך הקן הזה. שאף אחד לא יטרח לחפש אותי או לדאוג לי, אני במקום בטוח עכשיו.

היי, תודה למי שהמליץ :)