שלושה סכינים צמאים לדם, חותכים. מחטים, חודרים. דוקרים. סיכות ומהדקים כירורגיים חיכו בסבלנות למלאכת הסגירה השגרתית. בעצם, בכל ניתוח הכלים חיכו בשקט ובסבלנות מופתית, בסדר חולני היו מסודרים על דלפק חדר הניתוח במחלקה הקרדיולוגית של כריסטופר ווין. המטופל חווה דום לב על שולחן הניתוחים, זה היה צפוי. כריסטופר קם לעבר הכיור ושפך על ידיו הקרות והחיוורות כמות נדיבה של חומר מחטא, הריח שנדף בן רגע היה כטעם נרכש שאליו התמכר עם הזמן.

"ד"ר ווין?" האחות הביטה בהיסוס על הפרופיל השמאלי ותווי פניו הגסים.

"שעת המוות, 22:45". אחרי רגע, נטרקה הדלת והוא כבר לא היה שם. רבע שעה עברה והמשמרת הגיעה לקיצה, כשיצא לכפור הטיפוסי שעוטף את נורווגיה החורפית, אותן מחשבות ניסו להכניע אותו. שקט. נדמה שהיה מתג ברור לכיבוי אותן המחשבות, כריסטופר ממרום גילו למד כיצד לשלוט בהן, הוא שכנע את עצמו שנושאי השיחות של הסטז'ריות הצעירות שבאות ומתחלפות לאורך השנים, היו וישארו קשקושים מטופשים. לא צריך אהבה. אין כזה דבר בדידות. אדם לעצמו, כל אחד מת לבד בסופו של דבר.

כריסטופר אהב את החורף יותר מכל תקופה בשנה, אולי מפני שהמלנכוליה חתומה כאווירת רקע בימים אלו, אנשים כמו כריסטופר נבלעים בימים קרים וגשומים, כמעט ולא נראים חריגים.

כשעשה את דרכו לדירה שלו, המדרגות החורקות צרמו לו באוזניים. הייתה תפילה קטנה בלב שזה יגמר, כשהגיע לבסוף לקומה העליונה, בתנועה עדינה וננושלנטית פתח את דלת ביתו. הדירה הקטנה שלו הייתה קודרת וחסרת חיים, הריח שמתלווה לריכוז כוהל גבוה וערבוב מגוון תרופות דבק בקירותיה, הכל היה במקום הנכון ולא היה שום כתם שהצליח להתמקם בחלל הדירה, היה נקי באופן מחליא. תוך כדי שעשה את דרכו למקרר דאג כריסטופר לקטר על המטופל העלוב שהיה צריך לנתח בשעות הצהריים, זה לא הניח לו לאכול בשעה הקבועה שבה רגיל לאכול, חסר בושה. בחוסר חשק הוציא מן המקרר פת לחם ומרח עליו קמצוץ גבינה לבנה. אפילו את זה לא יכלה לספק לי בזמנו, אמא...ממש. בלית ברירה הוצב כריסטופר במחלקת הילדים לחודש הקרוב, כשראה את תמיכת האמהות ודאגתן, לא יכול היה להמנע מכך יותר, קשה היה להכחיש הכל מחדש.

כל היום רצו לו מול העיניים תמונות ורגעים קצרים מילדתו, כל פעם מחדש ניסה למצוא את אמא שלו לצידו, אך ללא הצלחה. אמו הייתה שייכת למשפחה צווארון לבן מטונפת, אנה ווין.

במשך כל שניה מחייו הרגיש שהיא מאכזבת אותו, היה עדיף שהייתה תוקעת בו סכין ממשי במקום אותם הסכינים המטפורים שהפכו אותו לבן שהוא היום. אנה ווין הייתה יפיפיה, עורה הלבן תאם לשלג שכיסה את העיר תכופות ועינייה הכחולות הפנטו כל עובר ושב. מחזרים היו רודפים אחריה בכל סצנריה שמצאה את עצמה בחייה, היא הייתה יכולה לבחור באחד מהרשימה הארוכה והאינסופית של אותם המחזרים. היא בחרה באביו של כריסטופר, אלברט. זה היה קצר, חפוז ובבת אחת, מעולה, נדיר, סוחף. אם לחשוב על זה לעומק, היה מתאים לה לבחור משהו שכזה, משהו שנידון לכשלון מראש, משהו...שיביא אקשן איכותי ויעלם, כמעט כלא היה.

הוא היה חייל גרמני בחייל הנאצי שפלש לנרווגיה, עצם קיום אשתו הדואגת וילדו שרק נולד אי שם ברחובות המבורג, לא הדאיגו אותו. או אותה. כשנגמרה המלחמה, הוא לא שרד אותה. ואולי עדיף כך.

אם לא מספיקה העובדה שגדל בלי אב, גם גדל בלי אמא, כלומר, הייתה נוכחת, הצל שלה היה נוכח. שנות השישים שהפיצו לעולם את בשורות השלום, האהבה והצבעוניות, באו לטובה בכל מה שקשור לחייה של אנה, היה זה פורקן מצוין לאבדה שמעולם לא התגברה עליה. ממסיבה אחת למסיבה אחרת, שום חוקים, שום איסורים, כמו פרפר הייתה מתעופפת בין גברי העיר והמחויבויות שלה.

כריסטופר, כנער, חווה משבר זהות, היה הוא נער שבילה את זמנו לבד כמעט כל חייו, היה מעדיף לקבור את עצמו בספרי ביולוגיה. כשחזר, יום אחד אחרי בית הספר, גילה את אמו מוטלת על רצפת הדירה שלא השקיפה דבר מלבד קור ונסיבות חיים מצערות, אוברדוז של זבל כלשהו. אין דופק, אין דופק חשב לעצמו, אם היה דבר שלימדו אותו ספרי הביולוגיה הוא להבדיל בין חיים ומוות, בין תפקוד מושלם של תאים ואיברים לבין פתאומיות מוחלטות שבה נעצר הכל. 

היא הייתה שכובה לבנה, חסרת חיים, מתה בטרם עת, בדיוק כמו אלפי המטופלים שיצא לו לפגוש לאורך השנים. זאת רק פיסה מהיום יום שלו, מהתהיות האינסופיות, למה זה ככה ואיך...כריסטופר צעד לעבר החלון הגדול שבדירתו ובהה בשלג הכבד שירד, זה לא נהיה יותר קל עם הזמן. רק נהיה יותר קשה, רק יותר מכביד. 

Winterlong - Pixies