ענת רצה מהבית לחוף, נשכבת על החול ומקשיבה לגלים. גל אחד נשבר על הסלעים. ואחרי כמה שניות, עוד אחד. וככה, נרגעת ענת. לאט לאט. אם הוא לא היה כל כך חשוב עבורה, היא לא הייתה בוחרת לברוח בדיוק לאותו מקום שהיו בורחים ביחד בסוף כל יום לימודים ומאוחר יותר, בכל סופ"ש שחזר הביתה מהצבא. כל פעם, האוטו הישן שלו בקושי סחב את הדרך הקצרה בין העיר השכנה. ועדיין, היא אהבה את המכונית הזאת. וזאת היא הטיפשה, שמרוב אהבה, איבדה את עצמה והלכה לבדוק לרגע איך זה להרגיש מנוצלת ולא נחוצה. זאת הייתה היא, שהיתה סקרנית לרגע ובבת אחת, איבדה את המשמעות לחיים שלה. וזה היה הוא, שברגע אחד, אסף הכל ולא הביט אחורה כשעזב בסערה. והיא. שבוכה, בכל רגע מזדמן. שמקללת את עצמה. זאת היא, שנתקעה כמנוצלת ולא נחוצה, עקרת בית טיפוסית שלא הצליחה להשתחרר מסטוץ חד פעמי בפאב. הטעות שלה, היתה מה שיגדיר אותה, עד לרגע שתפסיק לנשום.

לידור חוזר הביתה, כבד רגליים, עייף, מזיע, מיואש. חולץ נעליים ונאנח, כמו כל ערב. התיק שנשא כל היום, נזרק על הרצפה ונדמה כי זהו תיק מלא באבנים כבדות ומכאיבות, שלא מצליח להפטר מהם, ברגע שיוצא מהבית בבוקר ועד הרגע שעוצם את עיניו בלילה. הוא שונא את עצמו, על מה שהוא נהפך להיות. אם לא היה עסוק כל חייו בלרצות אחרים, היה עושה את מה שהוא רוצה. ומה שמנחם אותו, זה הבית הריק שבין הרגע שהוא חוזר מהעבודה ועד הרגע שאשתו חוזרת, השקט מרגיע אותו והוא יכול לשקוע בפנטזיות שהשאיר מאחור. הוא מדליק את המחשב ורואה טורניר ריקודים רנדומלי שנערך אתמול, פה, לא רחוק. איש הייטק מסריח. מסריח ויוקרתי. השילוב האהוב עליכם. זאת הייתה הבעיה היחידה בחיים שלך, שהיית טוב מספיק בכל תחום שלימדו אותך, ככה יכולת להתפשר, על מה שהם רצו. כשנפתחת הדלת, הוא צריך להעמיד פנים, כל פעם מחדש, שהוא אוהב את מה שהוא רואה. ומעריץ, את הבטן העגלגלה של אשתו, היא לא הצליחה להפטר ממנה, גם שנה אחרי ההיריון. האם יש סיבה לא להעריץ אותה? ילד, גם כן, היה יותר קל להודות בשנאה שלו כלפיו, אם מישהו היה בכלל טורח לשאול אותו...ילד אהוב? לא, יותר כמו עוגן שתוקע אותו פה. ואין. ככה זה, העמדת פנים.

נטשה נכנסת לאולפן ונזכרת בכל המשפחה שהשאירה מאחור. ואם היא הייתה אכפתית מספיק, היא הייתה שולחת את הכסף ברגע שקיבלה אותו ולא מבזבזת אותו על כדורים נגד דיכאון. ואז, אולי, זה היה מגיע בזמן. ואבא עדין היה חי. ואמא לא הייתה מתקשרת בוכה, על הבת שהיא מצטערת שנולדה לה.

ואני, יושבת וחושבת על המסלול שלי בחיים. ואם, אני אספיק לעשות טעות כזו. שלא תשכח אף פעם. אני חושבת יותר מדי, אם תשאלו אותי. ככל שעובר הזמן אני רק רואה בעצמי אוסף טעויות שמהלך. למרבה הפלא, עדיין מהלך.