זכור לטובה התרגיל הלילי הקטן והמזכוסיטי שלנו שבו ישבנו, ישבנו וחיכינו שעות בחושך ובקור עד שאחד מאיתנו ישבר ויזום חיבוק עוטף כזה, אחד כזה שיעביר מסר אחד בלבד, "אני פה! בשבילך, אני לא הולך לעזוב אותך. גם לא הלילה. במיוחד לא הלילה.", לפעמים אני תוהה איך מתאבלים על משהו שאף פעם לא היה קיים, זה כמעט טיפשי כמו להתאבל על מוות של מישהו שלא נולד. ועדיין, באופן תמוה, מכאיב לא פחות. לפעמים אני תוהה איך זה לשכב בערמת השלג ולהתמסר לכאב ולקור, האם זה דומה להתעלות שאני מרגישה כשמדי פעם אני מצליחה להתנתק מהכל, מכולם ופשוט לבהות בשמיים? או כשאני מחליטה לזרוק זין ולצאת לריצה. הקפה אחרי הקפה. ואולי זה כמו לגימה מהבירה שלי כחותמת לשבועות הזוועתיים שחוזרים על עצמם בלופים, טעם נרכש בתהליך ארוך ומפותל, טעם נרכש שמסרב להרפות.  אולי זה כמו אותו החיבוק. אני רוצה לחשוב שזה דומה, מאד. לא אכפת לי אם זה לא ככה. פשוט לא אכפת לי. הרי ברור שכבר שום דבר לא יעמוד בסטנדרטים האלו.

 זכור לטובה.

מתוסבך עד שורש העצם, מתחת לשלושת שכבות העור שלך, דרך כל נים זעיר שמחובר לעוד אחד. ועוד אחד. ועוד אחד... הנשימה התאית שאפילו לא תלויה במאמץ או ברצונך, מעניקה לך תוצרים ייחודים, מעניקה לך צרות. כמה חבל. הו, נפלאות הנימים והדיפוזיה היעילה, המהירה של גופך. העיקר השיווי משקל, האיזון. לא שכזה עובד, מכונה מקולקלת שכמותך. אפשר להפסיק לרגע את אספקת החמצן? לא. היי, לא נורא. צרת רבים, חצי נחמה, לא כך,...לא כך? שלד ערום וכאוב שכמותך, תיבת פנדורה מגודלת, מהלכת? אין לדעת איתך. מתוסבך, עד העצם, מתחת, אם אפשר, תשאיר קצת מזון מהיר למכרסמים שמחכים להתנפל על שאריות גופך ברגע שיתאפשר. מתוסבך, מפגר, שיכור, מאוהב, עיוור, נכה, מצולק. יקירי, מפלצתי, קרן אור קטנה שלי, פחד מרתיע שלי, ירח בוהק ומלא שתלוי כמו בהזמנה אישית כחלק מנוף המרינה הלילית, ירח כזה מרהיב, שכנראה הופיע רק פעם אחת מאז רישומי היקום. אז במוחי המעוות. כל חברי פינק פלויד, יושבים במרתף, מעשנים סמים ורק מדמיינים אותו. כזה ירח שהיה מביא לגילמור מינימום זקפה, סצנה מושלמת בראש ומוזה אינסופית תוך כדי פליטת יללה ארוכה ובמוחו, זכרונות ארורים שהירח הזריק לו  הישר לורידים לגבי אהובתו הראשונה, הוא היה פורט עליה במצוינות יתרה. כמעט כמו שהוא פורט על הפנדר, ילד מוצלח. הם היו רק מדמיינים אותו בגלל שהוא יותר מדי טוב בשביל להיות מציאותי, בשניה שהוא כמעט נשכח, כולם רועדים ומתחננים למנה נוספת. ירח כזה אתה. ושלי, סיוטי. רק אחרי שהכרתי אותך הבנתי שניגודים משלימים אחד את השני וחיים אחד לצד השני בהרמוניה מחשידה. ומצד שני, כמו אויבים מושבעים בוחרים לשתוק ולחכות לרגע המתאים, אורבים אחד לשני. פגם אחד יחליט לחסל את האחר ולהפעיל דיקטטורה מושלמת על שאר תכונותיך, היום אתה חלש אופי, כנוע. מחר תהיה אדיש וקר. חולשה אחת תנצח את השניה. קשה לי שלא לתאר פצצות מזעריות שמפוזרות ברחבי גופך בצפיפות ואותך, מתחנן לא להשתגע, מפחד להשתגע, בכל רגע, בכל שניה. טיק-טק. טיק-טק. טיק. טק.  זה קרה רק אחרי שהכרתי אותך, אז הבנתי שפגמים קטנים באישיות ובמראה החיצוני, כמו חתיכות פאזל מורכב ומייגע, מתחברים לתמונה מרהיבה שיכולה לשקף רק דבר אחד, שלמות. אני מסרבת להכנע לרעיון שנשחקתי בצורה סופית. מיאו.