שלושה סכינים צמאים לדם, חותכים. מחטים, חודרים. דוקרים. סיכות ומהדקים כירורגיים חיכו בסבלנות למלאכת הסגירה השגרתית. בעצם, בכל ניתוח הכלים חיכו בשקט ובסבלנות מופתית, בסדר חולני היו מסודרים על דלפק חדר הניתוח במחלקה הקרדיולוגית של כריסטופר ווין. המטופל חווה דום לב על שולחן הניתוחים, זה היה צפוי. כריסטופר קם לעבר הכיור ושפך על ידיו הקרות והחיוורות כמות נדיבה של חומר מחטא, הריח שנדף בן רגע היה כטעם נרכש שאליו התמכר עם הזמן.
"שעת המוות, 22:45". אחרי רגע, נטרקה הדלת והוא כבר לא היה שם. רבע שעה עברה והמשמרת הגיעה לקיצה, כשיצא לכפור הטיפוסי שעוטף את נורווגיה החורפית, אותן מחשבות ניסו להכניע אותו. שקט. נדמה שהיה מתג ברור לכיבוי אותן המחשבות, כריסטופר ממרום גילו למד כיצד לשלוט בהן, הוא שכנע את עצמו שנושאי השיחות של הסטז'ריות הצעירות שבאות ומתחלפות לאורך השנים, היו וישארו קשקושים מטופשים. לא צריך אהבה. אין כזה דבר בדידות. אדם לעצמו, כל אחד מת לבד בסופו של דבר.
כריסטופר אהב את החורף יותר מכל תקופה בשנה, אולי מפני שהמלנכוליה חתומה כאווירת רקע בימים אלו, אנשים כמו כריסטופר נבלעים בימים קרים וגשומים, כמעט ולא נראים חריגים.
כשעשה את דרכו לדירה שלו, המדרגות החורקות צרמו לו באוזניים. הייתה תפילה קטנה בלב שזה יגמר, כשהגיע לבסוף לקומה העליונה, בתנועה עדינה וננושלנטית פתח את דלת ביתו. הדירה הקטנה שלו הייתה קודרת וחסרת חיים, הריח שמתלווה לריכוז כוהל גבוה וערבוב מגוון תרופות דבק בקירותיה, הכל היה במקום הנכון ולא היה שום כתם שהצליח להתמקם בחלל הדירה, היה נקי באופן מחליא. תוך כדי שעשה את דרכו למקרר דאג כריסטופר לקטר על המטופל העלוב שהיה צריך לנתח בשעות הצהריים, זה לא הניח לו לאכול בשעה הקבועה שבה רגיל לאכול, חסר בושה. בחוסר חשק הוציא מן המקרר פת לחם ומרח עליו קמצוץ גבינה לבנה. אפילו את זה לא יכלה לספק לי בזמנו, אמא...ממש. בלית ברירה הוצב כריסטופר במחלקת הילדים לחודש הקרוב, כשראה את תמיכת האמהות ודאגתן, לא יכול היה להמנע מכך יותר, קשה היה להכחיש הכל מחדש.
כל היום רצו לו מול העיניים תמונות ורגעים קצרים מילדתו, כל פעם מחדש ניסה למצוא את אמא שלו לצידו, אך ללא הצלחה. אמו הייתה שייכת למשפחה צווארון לבן מטונפת, אנה ווין.
במשך כל שניה מחייו הרגיש שהיא מאכזבת אותו, היה עדיף שהייתה תוקעת בו סכין ממשי במקום אותם הסכינים המטפורים שהפכו אותו לבן שהוא היום. אנה ווין הייתה יפיפיה, עורה הלבן תאם לשלג שכיסה את העיר תכופות ועינייה הכחולות הפנטו כל עובר ושב. מחזרים היו רודפים אחריה בכל סצנריה שמצאה את עצמה בחייה, היא הייתה יכולה לבחור באחד מהרשימה הארוכה והאינסופית של אותם המחזרים. היא בחרה באביו של כריסטופר, אלברט. זה היה קצר, חפוז ובבת אחת, מעולה, נדיר, סוחף. אם לחשוב על זה לעומק, היה מתאים לה לבחור משהו שכזה, משהו שנידון לכשלון מראש, משהו...שיביא אקשן איכותי ויעלם, כמעט כלא היה.
הוא היה חייל גרמני בחייל הנאצי שפלש לנרווגיה, עצם קיום אשתו הדואגת וילדו שרק נולד אי שם ברחובות המבורג, לא הדאיגו אותו. או אותה. כשנגמרה המלחמה, הוא לא שרד אותה. ואולי עדיף כך.
אם לא מספיקה העובדה שגדל בלי אב, גם גדל בלי אמא, כלומר, הייתה נוכחת, הצל שלה היה נוכח. שנות השישים שהפיצו לעולם את בשורות השלום, האהבה והצבעוניות, באו לטובה בכל מה שקשור לחייה של אנה, היה זה פורקן מצוין לאבדה שמעולם לא התגברה עליה. ממסיבה אחת למסיבה אחרת, שום חוקים, שום איסורים, כמו פרפר הייתה מתעופפת בין גברי העיר והמחויבויות שלה.
כריסטופר, כנער, חווה משבר זהות, היה הוא נער שבילה את זמנו לבד כמעט כל חייו, היה מעדיף לקבור את עצמו בספרי ביולוגיה. כשחזר, יום אחד אחרי בית הספר, גילה את אמו מוטלת על רצפת הדירה שלא השקיפה דבר מלבד קור ונסיבות חיים מצערות, אוברדוז של זבל כלשהו. אין דופק, אין דופק חשב לעצמו, אם היה דבר שלימדו אותו ספרי הביולוגיה הוא להבדיל בין חיים ומוות, בין תפקוד מושלם של תאים ואיברים לבין פתאומיות מוחלטות שבה נעצר הכל.
היא הייתה שכובה לבנה, חסרת חיים, מתה בטרם עת, בדיוק כמו אלפי המטופלים שיצא לו לפגוש לאורך השנים. זאת רק פיסה מהיום יום שלו, מהתהיות האינסופיות, למה זה ככה ואיך...כריסטופר צעד לעבר החלון הגדול שבדירתו ובהה בשלג הכבד שירד, זה לא נהיה יותר קל עם הזמן. רק נהיה יותר קשה, רק יותר מכביד.
סינדרום הגוזל שמפחד לעזוב את הקן. זו התשובה המיידית לשאלת הדכדוך הפתאומית הזאת. אין לי מושג למה זה קורה דווקא עכשיו כשכולם מצליחים למצוא זמן להנות ולשכוח מהכל בין הבגרויות והמטלות השונות. נמאס לי להרהר בזה, זה מעיק עלי. השנה שאמורה לבוא ורצף האירועים האלה פשוט מלחיצים אותי. ההתלהבות הזאת של האנשים מזה שנשארה עוד שנה וזהו- זה נגמר, מוזרה לי. בצורה מגוחכת תמיד הסתדרתי תחת מסגרות משמעת ספציפיות, אמרו לי מה לעשות, עמדתי בכך. לפעמים בהצלחה, לפעמים בצליעה קלה. תנו לי קצת חופש ואני מתפרקת. תנו לי קצת לחשוב ואני אשתגע, אני אעשה דברים מטופשים בצורה מוגזמת, ניסיתי את זה, לא נעים. פסיכומטרי, פולין, כל הסופים שמתחברים אחד לשני ושמים דגל בטריטורית קץ התקופה שבאה עלינו. לא בא לי על זה. מפחיד אותי שכולם יתפזרו, מפחיד אותי להפסיק לדבר עם אנשים שחשובים לי ושהכל פשוט יהפוך לזכרון. וכשאני אומרת זכרון, אני מתכוונת לאחד כזה שיש מאחוריו רק צל של חוסר וודאות, זה באמת קרה? אני עוברת על תמונות רנדומליות בפייסבוק מטיולים שונים ורואה שאני לא זוכרת יותר מדי, הכל בגדר משהו שהיה. קשה לזכור את עצמי בתוך הסיטואציות שהיו שם, או בתוך האירועים שבזמנו ריגשו או גיבשו אותנו. ואלה שנוטשים אותי עכשיו? חברה הכי טובה שלי שמתגייסת. כל זה, מבלבל. אין לי מושג, אני רק יודעת שאני רואה בי גוזל. בניגוד לכל אותם השנים שהנחתי לעצמי שאני ציפור. גדולה, חזקה, עצמאית ובעלת ניסיון חיים, מסוגלת לשרוד. בניגוד לכל אותם השנים, פתאום אני מסתכלת על עצמי ורואה גוזל מפוחד. שכל זה גדול מדי עליו. ואני פשוט רוצה לטבוע, להעלם בתוך הקן הזה. שאף אחד לא יטרח לחפש אותי או לדאוג לי, אני במקום בטוח עכשיו.
הסיפור של דון, הסיפור שלנו מתחיל ונגמר בעולם פוסט-אפקוליפטי שהתמקם על שרידי אוקיאנה העתיקה, מה שפעם היה מלא בפלטת צבעים ססגונית ומגוונת עד אין שיעור התחלף לגווני שעמום של אפור-אפרפר-בז' מעופש, שאריות הצמחיה גססו במהירות והחיות, החיות...נעלמו. כליל. האשפה הממוחשבת ושרידי גורדי השחקים מילאו את הרחובות הריקים נושאי המחלות. סצנות חיינו התמלאו באבק רעיל ושרידי נשקים מגוונים ומכוערים, זה היה שיא הטכנולוגיה שהביא אותנו כחברה לנקודת השפל. חורבת בית האופרה של סידני עומדת כתמול שלשום, אופרה כבר לא עניינה אף אחד אך האריכטקטורה המוכרת צבטה בלב כל עובר ושב, בית זה הפך לארמון המלוכה של שליטנו החדש, ליאופולד. כשמו כן הוא, היה אריה אמיתי, חסון. מגלומן ופסיכופת. תמיד אמרתי שהוא משוגע. השתיקו אותי מיד, כריזמה זה לא דבר רע. הוא כריזמטי והוא יעזור לנו, "הוא יוציא אותנו מזה, שמעת? יש סיבה לזה שהוא שרד, יש סיבה לזה שאנחנו שרדנו, איתו. שלא תעזי, שלא תעזי..."
ליאופולד היה מהאנשים האלה שנקבע להם גורלם מרגע הוולדם, הוא הרגיש בכל גופו שיבוא יום והוא יהיה מנהיג, הוא היה בטוח בזה. כל חייו שנא למלא אחרי פקודות של אחרים, כל השפלה שחווה בחייו רק חישלה אותו. הוא רצה להעלים את המפקד שלו בצבא וכמעט חיסל אותו בלילה אחד, ברגע שאזר אומץ, גילה שנסיבות אחרות הכניעו אותו. היה נדמה שהוא לא מזדקן, מאז שירותו בצבא האוסטרלי בזמן מלחמת העולם השלישית תווי פניו הגסים לא השתנו, למרות הזמן שהיטיב לרוץ מנגד עייננו. שריריו, רק גדלו, צמחו. הוא לא הצליח לאהוב אף אחת מאז אותה זמרת האופרה שלא שרדה את המתקפה. היא כבר לא פה לארח לו חברה. המקקים התרבו מיום ליום ולאף אחד לא היה אכפת, באותה תקופה כל העניין היה השרדות. זה היה עניין של השרדות.
הזמרת ההיא השאירה לו את דון כמזכרת לפרי אהבתם. הוא לא אהב אותו, הוא תיעב אותו, הוא לא תיעב אף אחד בצורה הזאת. העיינים הירוקות והמלאות מיסתורין של אותו הנער הזכירו לו את אהובתו, לפעמים היה נדמה לו שהקול הרך שלו הוא העתק מושלם של קולה שמדבר מגרונו. הוא היה מוכן להרוג אותו ולא לחשוב פעמיים. הוא גם לא פחד להרוג אותו, הוא ידע שמעמדו לא תלוי בכך, אתם מבינים?הוא היה שליט בלתי מעורער, פחדו ממנו. רעדו כשהזכירו את השם שלו. לא, אתם לא מבינים את זה. מצד אחד ליאופולד היה הבטחה נצחית לקיום שלנו, הבטחה יחידה. ומצד שני, באופן אבסורדי, היה מקור כל פחדנו.
זה לא נכון שסוף העולם מכחיד את כולם, היו שורדים, יש שורדים.
ליאופולד חיסל את הבן שלו, בשר מבשרו, דון נרצח בשעות הדימדומים. בפליטת יללה אחרונה בסוף תהליך גסיסתו של דון, כתוצאה מהרעל שכרסם את שניהם בצורה איטית ויסודית, תקע לעצמו ליאופולד כדור בראש. מבחינה הגיונית, מעמדו הגבוה אפשר לו למות ללא סבל. גופתו נשרפה והעפר פוזר ברחבי שרידי בית האופרה. נותרנו ללא מנהיג, אנרכיה מושלמת, אין שום חוקים ואין שום אנשים שמקור דאגתם היא אכיפת צו מטופש. חלומינו הרטוב משכבר הימים התגשם, כאלה היינו, עבדים שיצאו לחופשי, בעולם אפל, מטונף, קר. זה לא היה מזג האוויר או המלחמות שחיסלנו אותנו לבסוף, הקהילה שהייתה מורכבת משאריות האנושות נעלמה. לא בגלל רעב, לא בגלל צמאון, אפילו לא בגלל כניעה לגעגועים שהציפו אותנו מדי פעם להורים, לבעלים, לנשים, לילדים. לא. זאת הייתה השנאה והגועל שמושרשים בנו. לא היה נשק מזוין, לא מזוין, ביולוגי או כימי שהצליח להרוג אותם. הילכנו ברחובות סידני המוזנחת כמו בובות שתלויות בין חיים ומוות כשבעיניים שלנו רק שנאה. קללה מיותרת שהחליטה שאנחנו אלו שצריכים לחיות במציאות כזו. נבלענו בתוך החופש, הגופות שלנו נמצאו באופן מושלם ומעורר רחמים ליד שאירות החיות שהיו בעלי מערכות עמידות, כמעט כמו שלנו. הרי לא מספיק מה שעוללנו להם בעולם המודרני? הרסנו כל משאב טבע אפשרי. ולא נרגענו, עד שהכל נהרס. כשעצמתי את עיני בפעם האחרונה ליד המזח ומה שהיה פעם האוקיינוס היפה שלנו, נזכרתי בליקוי הירח הראשון שראיתי ובפעם הראשונה שנישקתי אותו. נבלענו בתוך החופש, בתוך הכניעה שלנו ליצרים המזוויעים שלנו. החווה האנושית הקטנה שניסינו לשמר ברגע שהכל נגמר, בעצם, התחיל, לא הצילה אותנו, הקהילה הפוסט-אפוקליפטית שלנו נידונה לכשלון. הרסנו, החרבנו, קילקלנו ונשארנו שם, כחומר מדשן, שלא יועיל יותר לשום דבר. מה זה חופש בכלל? אנחנו, כאנושות, נידנו לכשלון.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
