קמתי בבוקר עם בחילה, על סף הקאה. כל הבוקר נפלו לי דברים מהידיים, נשברו. כל הנסיעה באוטובוס פינטזתי על כוס קפה כזאת, שתפיח בי רוח חיים. והקפה במכללה הסתבר כסתם מים עם חלב. מסתבר שלא כיף לשתות מים חמים וחלב שמוטל בספק מאד גדול, במיוחד לא כשעוטף אותך ריח של גופות חתולים. בכל פינה... אסור להתעלם מתחושות כאלו. פשוט אסור, זה גורר אותך לכל היום.

אני מנסה להכיל את כל זה בתוכי ואני חושבת שזה עומד להתפוצץ על כולם. וחבל לי עליהם, אז...מתאפקת. אולי כי זה סיפור ארוך, אולי כי זה סיפור מייגע. בעיקר כי זה סיפור לא מעניין, בכלל לא. עוד קצת. ועוד. עוד מכתב זועם על חור ריק לאורך הילדות שלי שלא ישלח, כדי להרגע זמנית. ולהפנים את זה שאף אחד לא חייב לי שום כלום. במיוחד לא מי שתרם ממרום נדיבותו זרע סוג ז' כדי לגרום לכולם לסבול.

כבר...כמעט, שבע עשרה שנה. כשהוא היה עוד פה, מדי פעם, היה קאטצ' פרייז נפוץ, "את, את הפכת אותי לאבא." -"אז מה אתה אומר, שאני אשמה בזה?", "כן" והיה מצטרף לזה חיוך מטופש בסכנרון עקום. ואז כשגדלתי, אמרו לי שבכל צחוק יש טיפת אמת. ולמדתי את זה על בשרי. למדתי שהבדיחה הזאת לא מצחיקה. בגלל שככה היא הייתה, גדושה באמת ו...אדישות מוחלטת.

כשהייתי קטנה, חשבתי שכל אדם בעל ריח מיוחד שנתפס עליו. רק עליו. ואז, ביום אחד, אמא סחבה אותי בלית ברירה לסופר פארם, בין הבית ספר שלי, לעבודה שלה, בין אותם הדקות הבודדות שהרגשתי יוצאת דופן, כי היינו לבד. בצורה חפוזה קנתה משחת שיניים ומיהרה לקופה. וברקע, אישה אחת, שלומפרית טיפה, הצליחה לשבור בקבוק בושם גברי. האף שלי התמלא בריח שלו. של אבא שלי. אני יכולה להשבע שזה הרגיש כאילו הוא עומד לידי. העולם חרב עלי. הבנתי שאבא שלי עוד אחד, מכמה, כאלה.  

ואם אפילו תעזבו את כל זה, כי לאף אחד לא באמת מזיז העפעף בקריאת מסקנות ילדות מטופשות. באיזו נקודת שפל אדם צריך להמצא בשביל לקוות להגיע לבית ריק. וחשוך. שלא מכיל אף אחד. לתקופת זמן מאד ארוכה. לא את אחותי כפוית הטובה. שלמרבה ההפתעה, מאיצה את תהליך ההפיכה שלה לזונה מוחלטת מרגע לרגע. ואמא שלי, שסגורה בחדר וכועסת. על משהו, השטן יודע, אולי. עוד ריב אחד שלהם. עוד קללה אחת, שתזכיר לי את הימים שבקושי שרדתי, את הימים שהייתי מתחבאת ואוטמת אוזניים, עד שהלחץ דם היה משתולל והייתי מרגישה את הדופק. עד שיצאתי החוצה וחיכיתי, שזה יעבור. עוד ריב אחד...ואני יורה בשניהם. בלי לחשוב פעמיים.

הספיקה לי פעם אחת, הספיק לי גבר אחד, שעיקם לי את כל האמון בבני אדם. ו...פאק, הספיקו לי גם סולואים של התופים בהקלטות של זפלין, כי זה עדיין שם, מבט קטן ומתבייש לעבר מה שהיה פעם הסלון שלך, שעמוס בצורה גברית ומרדנית בגיטרות ומערכת התופים שאמא רצתה לפרק לחתיכות, יחד איתך.

והאמרה האהובה עליכם, אני ארקוד לך על הקבר. ואירק. או משהו. ילדים קטנים. ילדה בכיתה א' ראתה בכם תינוקות, ברכותיי.

לא מתכוונת להעמיס את הדדי אישיוז שלי על אף אחד. כי זה היה שם וזה ישאר שם. ולדבר על זה, רק יתן לזה לגיטמציה להתגבר. ולהשאר שם. אז נתעלם מזה. ונראה מה יקרה. זה לא שגעגועים טורפים אותי. זה סתם, יום ההולדת שלי שמתקרב. וכרגיל, הברכה שלא מגיעה אף פעם.

אני לא צריכה שתזכיר לי שאתה חי. לצערי זה חלק מהמודעות שלי ביום יום. ואני מצטערת על זה, כי, אם היו מודיעים עליך כנעלם או מת, היה הרבה יותר קל לעבור הלאה.

זה לא יהיה מרושע ממני לבקש שהחיים יענישו אותך על משהו שלא היית, כי אני בטוחה שזה מה שיקרה, אם תרצה או לא. ועכשיו, לעצום עיניים ולהבלע לחור השחור והריק שלי. ללילה אחד. כי ככה זה. לפעמים...