זו תקופה טובה, מבחינת הכל, אני קמה כל בוקר על שתי רגליים, מחייכת במראה ואני גאה בעצמי, אני עושה כל יום דברים חדשים ומרתקים וכיף לי, באמת שכן. אבל כבר כמה זמן שיש בי מין תחושה של בלבול. ובלילות זה הזמן היחדי שבו אני יכולה לשכב במיטה, לעצום את העיניים ולתת לעצמי מנוחה, אבל בזמן האחרון גם זה בקושי, כי אני לא מצליחה להירדם. אני חזקה, אבל נמאס לי קצת להתמודד עם הצל הזה שנשאר לי במחשבה. על הלב שלי יש שלט של צבע טרי ועדיין לוקח לו הרבה זמן להתייבש. אני עדיין לא מצליחה להבין איך זה שאמרת לי בנשימה אחת שאתה אוהב אותי אבל באותו הזמן העזת גם לפגוע בי, במקום הכי רגיש אצלי בעודך יודע את זה. אני חייבת לדעת, האם ככה בן אדם אוהב? אני באמת מקווה שלא. נמאס לי להתמודד איתך כשאתה קופץ לי במחשבות ורץ לי בלילות. גם אחרי שעבר זמן די רב מאז הנשיקות האחרונות וגם כשנפגשנו עוד הרבה אחרי ולא קרה בינינו כלום, אתה עדיין משחק לי ברגשות. וכל פעם שאתה חודר למחשבה, זה מרגיש כמו צריבה. וגם כשאני יודעת שזה רק הרגש שנשאר לו בעבר, אני תמיד שואלת את עצמי, אם ויתרתי כבר, למה זה עדיין כל כך כואב? מרגיש חרא לזכור את הכול. ולמרות זאת חלק בי עדיין זוכר, חלק בי עדיין מצפה, חלק בי עדיין רוצה שתהיה חלק מחיי. קשה לי לא לחשוב על זה ולא לשאול את עצמי אם אני עדיין חרוטה אצלך אי שם במחשבות, אם הצלחת לשכוח אותי לגמרי ולהמשיך הלאה. כי אני ממש חייבת לדעת איך עושים את זה. אני חונקת את עצמי בכפייה לשכוח אותך, לנטרל כל רגש שקיים בי. אני סוגרת את הפתח הזה, שכמו תמיד הוא אף פעם לא נגמר בין שניים אלא רק ביני לבין עצמי. אני זוכרת אותך כזיכרון יפה ותו לא, ואחריך אני מניחה עוד שכבות רבות. יש חושך, אני בחדר שלי, במיטה שלי, בפינה החמה שלי, במקום שהכי בטוח לי בלעדיך. ואני עוצמת עיניים שוב, ואני מנסה להירדם. וכשאני כמעט מצליחה, עולה לי המחשבה האחרונה...
אולי בעצם... כן יש טעם לכל המחשבות האלה, אולי הכל לא באמת אשליה?
-
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
.Miss Independent
