פעם שנאתי אותה, אתם יודעים.
כמה פסטים נכתבו עליה, כמה דמעות זלגו, כמה קנאה אכלה לי את הלב כל פעם שחשבתי על הבטן השטוחה והרגליים הרזות.
כמה תיעבתי אותה, כמה רוע ייחלתי לה על האהבה שלה אליו. על הקרבה...
לפעמים אני חושבת שהוא אף פעם לא אהב אותי כמו שהוא אהב אותה, אחרי הכל, בלעדיה לחיות הוא לא מסוגל, בלעדיי בקלות. למרות שזו אשמתי, אני מניחה... עשיתי הכל כדי לדחוק אותו כמה שיותר רחוק מהלב שלי ואז כשהחלטתי שאני רוצה אותו קרוב בחזרה היה מאוחר מידי.
הוא הרים ידיים.
ועכשיו היא החברה הכי טובה שלי
אליה אני פונה כשקשה לי, כשבא לי לדבר
אליה אני שולחת הודעות כששמח לי ובא לי לחפור
אנחנו מדברות כל יום כל היום, והיא מבינה כמה זה קשה להשאיר את הזיכרון שלו מאחור כי היא עברה את זה
אני אומרת לה "אוף", היא שואלת מה קרה ואני עונה "נמאס..". והיא מבינה מה נמאס, ולמה, ואומרת לי "יעבור." בלי חפירות, בלי ללכת מסביב. ככה, במילה אחת, והרבה הבנה.
והיא נותנת לי תקווה, ואהבה, וחיוך על הפנים
ולא קשה לי איתה.. אני לא מרגישה מתחים, או תחרות, או איבה מסויימת
לא מרגישה רצון מתמיד לרצות
אני מרגישה אותה.
איך הגלגל מסתובב...
מדהים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
