HAgigit

הימים הם ימי כירבולים. 

כירבולים רכים ומפנקים ולעיתים עוקצניים ומהססים. 

במוצאי שבת מספק ועמוס ישבנו על הספה הלבנה, בחום של המזגן והידיים והסתכלנו על תמונות המשפחה של הבחור. הוא עבר ברפרוף בין תמונות האמא לאח, לאחות הגדולה ולטיול לפראג. והנה כאן אכלנו תירס ביחד וכולם קופאים מקור ורק אני עם קצר וכאן ההורים שלי רק התחתנו והיו לאמא שלי משקפיים ענקיים...עוברים בין זכרונות וצבעים בטיים ליין המשפחתי ומגיעים גם לתמונות שלו עם גרושתו. הוא לא מצטער על החתונה, היה לו הכי כיף בעולם, זאת חווייה שלא ישכח. לא, זה לא עושה לו כלום הוא עונה כאשר אני תוהה לגבי תחושותיו למראה הזכרונות ההם.

הם כל כך יפים בתמונות האלה. מחייכים בשדות, מחזיקים ידיים בהרים ומתחבקים בשלג. רואים לו את האושר בעייניים. אני תוהה לעצמי האם יוכל להרגיש כך שוב. הוא מלא בהגנות, מחפש פרפרים ולא רוצה להתפשר. אולי אלה לא אותם הפרפרים של גיל 20? הוא תוהה בקול רם.

מאוחר יותר הוא מסביר לי שאת האושר שלו הוא בונה עכשיו ממקום אחר. "מהצד", כמו שהוא מעדיף לקרוא לזה כדי להמנע להגיד "מלמטה", כי יש לזה קונוטציה שלילית. הוא בונה אותו לאט, מגשש, מאשר אחרי כל צעד, בודק כדי לא ליפול. יש בזה משהו הגיוני. וזה מרגיש אמיתי. הוא לא מתיימר, לא מייפה, שם את המציאות על השולחן ומתריס להתבונן בה כמו שהיא ואת זה אני מאוד אוהבת אצלו. אולי סוף סוף הגיע הזמן להתעמת עם הדברים, המכוערים והלא נוחים, לדבר, לגעת, להרים את הקול ולצאת מהעור של עצמי. לעשות את הדברים נכון הפעם ולהיות נאמנה לעצמי. אחרי הסופ"ש הזה אני נותנת לעצמי לטבוע בחיבוק שלו ולהרפות, להרגיש, להיות. לא להתכוון ולהתכוונן, לא להתאמץ כדי להראות את הרגשות שלי. פשוט להיות שם ולקבל ולתת בחזרה ברגע שזה מרגיש לי נכון. 

תחושה טובה שכזאת.