רציתי פנימייה קיבלתי צבאית-סיפורים בהמשכים :)

"לביתינו היקרה!
ניסינו להוריד אותך מהרעיון של הפניימיה אבל את עמדת על שלך.
בסוף אני ואמא הבנו שאת תעמדי על שלךך ולא יהיה לנו ברירה אחרת אלא להעביר אותך לפניימיה...
בסופו של דבר אמא הציע את הרעיון של הפניימיה הצבאית, אבל ידענו שאם אנחנו נגיד לך שהיא צבאית את תבקשי מאיתנו להעביר אותך לפנימייה רגילה. אבל אני בטוח את תהני גם בפנימייה הזאת!
נ.ב: בקופסא את יכולה למצוא את המדים היומיומיים שלך.
אוהבים אבא ואמא! "
אחרי שסיימתי לקרוא את המכתב פשוט התיישבתי איפה שעמדתי והתחלתי לבכות!!
____________________________________________________________________________________

אחרי כמה דקות הרגשתי ששמישהו עומד מעליי.
לא היה לימצב רוח וכוח בששביל לראות מי זה היה..
בסוף היא ירדה על הברכייים ושאלה אותי מה קרה?
-"סתם, אין מצב רוח."-עניתי
-"לא נראלי שאת סתם תשבי פה ותבכי בגלל המצב רוח"-נסתה להוציא ממני מידע
לא אמרתי לדנה כלום ופשוט הביאתי לה את המכתב שקראתי לפני רגע.
אחרי שהיא קראה אותו היא אמרה:
-"גם לך ההורים עשו את זה?!"
-"מה זאת אומרת גם לי?!!"-הופתעתי לשמוע
-"פשוט הקטע הזה שהם לא סיפרו לך לגבי זה שהפנימייה צבאית.. את לא היחידה שגילית רק בתחילת שנה."
-"אז אני לא היחידה שבשוק עכשיו אה?!"
-"אצלי עוד עבר משנה שעברה, כך שגם לך יעבור עם הזמן!"
הקשבתי למילים של דנה, ודיי ניהיה לי יותר קל..חשבתי לעצמי-אולי באמת יהיה לי פה טוב כמו לדנה. אולי ההורים שלי באמת יודעים לאן הביאו אותי.
-"בואי, אני יכיר לך את החברות שלי, אולי אפילו ניהיה באותו חדר"-אמרה דנה בחיוך..
הלכנו לכניסה לבניין של המגורי בנות ושם עמדו שתי בנות.
-"סיוון, תכירי זאת נעמה."-והצביעה על ילדה שהיית נראת לי כמו עולה חדשה מאמריקה.
-"שלום, נעים לי להכיר אותך, אני מבינה שאת חדשה פה."-חייכה אליי נעמה, רציתי לשאול אותה אם היא עלתה לארץ אבל הייתי בטוחה שאם הזמן אני כבר יביו את זה בלי לשאול אותה.
-"וזאת זוהר"-עמדה ליד נעמה אחת שנראתה מוזר אבל העלמתי עין. לא הייתי רגילה להסתובב עם אנשים כמוה. אבל אם כבר בית ספר חדש,חברים חדשים, אז נצטרך גם לפתח הרגלים חדשים.
-"כל תלמידי בית ספר וסגל המורים מתבקש להתאסף במגרש הספורט"-נשמע כולה של המנהלת ברקע.
הבנות, לקחו את התיקים שלהם ורצו למגרש, דנה עצרה אחרי ריצה קצרצרה והתחילה לנפנף לי לבוא איתן כדי שלא ילך לאיבוד.
-"כל קבוצה של 4 תלמידים צריכה לבוא אליי ולקבל מפתח לחדר שלהם, אנא ממכם לשמור על החדר כמו שקיבלתם אותו עד סוף שנה, החדרים שופצו במהלך החופש!!"-הודיעה המנהלת..
זוהר לחשה משהו לדנה ורצה לכיוון המנהלת, אחרי חמש דקות חזרה עם מפתח לחדר.
-"טוב, תקשיבו החדר שלנו הוא 354 בקומה השלישית."-חייכה זוהר
-"אז בואו נלך לסדר אותו לפני הארוחת צהריים"-אמרה נעמה.
חזרנו שוב לאותו בניין שעמדנו לידו בתחילת היום. עלינו לקומה השלישית והתחלנו לחפש את החדר.
-"בואו נתפצל ככה נמצא אותו יותר מהר"-טענה דנה.
כל אחת הלכה לכיוון שלה. אחרי 10 דקות של חיפושים נשמעה הצעקה של נעמה:
-"מצאתי,מצאתי.. זוהר בואי תביאי את המפתח!! "
כולן רצו לכיוון של נעמה,ורק אני הולכת לי ומסתכלת לכל הכיוונים, ורואה את התמונות המחזור של השנים הקודמות.
אחרי שזוהר כבר פתחה את החדר, כל אחת התנחלה על המיטה ורק אני נשארתי עם המיטה שהייתה פנויה ומופנת לכיוון החלון, ככה תמיד רציתי לישון, להסתכל על הכוכבים שבשמיים ולהרגיש את הרוח שנושבת בחורף, אבל אמא תמיד אמרה:"ילדה שלי, את תיהיי חולה ואני לא רוצה שתשכבי כל חייך במיטה".את המשפט הזה אני יזכור תמיד, היא הייתה אומרת לי אותו כל לילה מחדש כשהייתי מפנה את עצמי לכיוון החלון.!
-"טוב בננות,זוכרות ששנה שעברה תלינו את התמונות של מפורסמים עלקירות, והם נקרעו?!"-שאלה אותם דנה.
-"נו......"-אמרו שתיהן בו זמנית.
-"אז הבאתי חדשים והפעם אנחנו צריכות לשמור אותם טוב!!"
בזמן שהם רבו על הפוסטרים, אני הוצאתי את היומן שלי, והתחלתי לדפדף בו, פתאום נתקלתי בתמונה שלי ושל רון..ניסיתי להחזיק את הדמעות בעיניים אבל לא יכולתי, למזלי הבנות לא שמו לב אליהן.
הייתה זאת תקופה יפה, ואני עדיין מלאת תקווה שהיא עוד תחזור!
הגעתי לעמוד האחרון של היומן שבו כתבתי עד כמה שאני שונאת את ההורים בגלל שלא נותנים לי לעבור לפנימייה.!! לקחתי את העט שמצאתי על השולחן והתחלתי לכתוב:

"יומני היקר!
כנראה שלגבי ההורים שלי קצת הגזמתי , הם כן נתנו לי לעבור לפניימיה, אבל לפנימייה צבאית.
אני דיי כועסת עלייהם על זה שהם לא סיפרו לי את זה קודם, אבל אחרי כמה שעות שאני נמצאת פה, המקום לא נראה כזה דוחה כמו כל הפנימייות הצבאיות שמראים בטלויזיה, אולי אני לא צודקת, אולי זה רק בגלל שאני חדשה פה ועדיין כולם נחמדים אליי, אבל אני מאוד מוצה לבנתיים.
אני כבר השתלבתי לי פה עם החברות החדשות שלי, אבל כמובן שאני לא ישכח את אלונה,רינה,דני,עמונאל ואת כל השאר שאין לי כוח לפרט עלייהם!
רק הדבר היחידי שעדיין לא נקלט לי בראש, אני לא יראה יותר את רון, לא יחבק אותו, לא ירגיש את החום שבא מגופו..אני אפילו לא יודעת עם אני יצליח להתגבר על הפרידה הזאת! למה תמיד אצלי כל החיים הולכים בזיגזג, למה אפעם החיים שלי לא יכולים ללכת כמו שאני רוצה!! "