אח.. הל"ג בעומר היה פצצתי!!
עכשיו נכנסים ללחץ של בגרויות...
אנגלית וספרתית-כמה שאני שונאת את המקצועות האלה!!
טוב לפחות אני יודעת שעוד איזה חודש וחצי הסיוט הזה נגמר!!
_________________________________________________________________________________________
החודש עבר דיי קשה, במיוחד אחרי הפרידה עם רון..אבל עדיין הייתי חזקה בשביל להמשיך להתארגן ולסדר את הדברים לפנימייה,ביום לפני הנסיעה שלי לשם אבא הכניס לי את אותה הקופסא למזוודה והזהיר: שלא כדי לי לפתוח אותה עד שלא יגיע לשם!!!
___________________________________
הלכתי לישון רק עם מחשבה אחת.... למה כל כך חשוב להורים שאני יראה את זה רק בפנימייה??
החלומות שלי היו רק על הפנימייה ועל השתלבות שלי בה.. כל כך פחדתי מהיום הזה..
רציתי כבר בחלום שהוא יגמר ולדעת שהיום היה בסדרר... פתאום נשמע השעון מעורר ...
קמתי בבהלה..אמא שמעה אותי ועלתה מהר לחדר:
-"מה קרהה??"- נכנסה בהטרף
-"כלום, פשוט נבהלתי מהשעון לרגע"- חייכתי אלייה
-"אויי מתוקה, חשבתי שקרה כבר משהו רציני"-צחקה אמא
-"לא קרה משהו רציני"
-"טוב, תתלבשי ובואי לאכול לפני השאוטובוס שלך בא"-ויצאה מהחדר
הבוקר היה כמו כל בוקר כשהייתי מתארגנת למקיף.. אבל ידעתי שזה לא בוקר שאני ייוצאת מהבית וחוזרת לקראת ארוחת צהריים..
ידעתי שזה בוקר שאני יוצאת מהבית וחוזרת רק ביום חמישי...
הסתכלתי על החדר שלי בפעם אחרונה לשבוע.. הייתה לי הרגשה כאילו אני עוזבת את החדר הזה לתמיד.. אבל הבנתי שלא.
ירדתי במדרגות לפינת אוכל.. שם אמא כבר חיכתה לי עם הארוחה שלי.. הייתי רגילה לראות שם גם שקית אוכל לבצפר. אבל הפעם לא ראיתי כי ידעתי שאין לה טעם להכין לי.
אחרי דקות ספורות אחרי שסיימתי את הארוחת בוקר נשמעה צפירה של האוטובוס מבחוץ.
-"בואי מתוקה, אני יעזור לך עם המזוודה:-אמרה אמא ולקחה לי את המזוודה.
בכניסה לאוטובוס חיבקתי את אמא .. והרגשתי שאני הולכת לעזוב אותה ליותר משבוע, ואפילו ליותר, מרוב שלא הייתי רגילה לעזוב אותה לכל כך הרבה זמן אפילו התחלתי לבכות:
-"תרגעי סיווני, את רואה אותי בדיוק בעוד חמש ימים.. אני מאמינה שאת תסתדרי שם"-חיבקה חזק ואמרה לי לעלות
-"ביי אמא"- עליתי לאוטובוס ונפנפתי לה עם הד מהחלון.
הנהג התחיל לנסוע ואני בנתיים חיפשתי לי מקום ישיבה. מקדימה הכל היה תפוס אז הלכתי לסוף האוטובוס ומצאתי שם מקום ליד מישהי שנראתה מאוד נחמדה. במשך חצי שעה אני ישבתי לידה ושתקתי, בסוף פניתי אליה:
-"שלום אני סייוון."-חייכתי.. אמא תמיד אמרה שאני אוהבת להשתלב ולהכיר חברים חדשים, אז בזה לא היה לי ממש בעיה.
-"שלום, דנה."
-"תגידי יש לך אולי מושג כמה הנסיעה לפנימיהה?"-חיפשתי נושא לשיחה.
-"נראלי כמו שעתיים בערך.. או יותר"-היא נשמעה חמודה
השיחה לא זרמה לשום מקום. אז הוצאתי את הפלאפון והתחלתי לעבור על כל התיקיות שהיו שם..
איכשהו מצאתי את כל התמונות שלי ושל רון.. היה לי כוח לראות אותם.. ודיי רציתי למחוק אותם אבל לא הייתי יכולה.
הלב א נתן למחוק אותם. בסוף פשוט כיביתי אותו ונכנסתי למחשבות עמוקות.
-"סייון?"-פנתה עליי מישהי עם קול מוכר..
-"מה??"-לא רציתי לפתוח ת'עניים
-"בואיי... הגענו.."-אמרה דנה.
קמתי ממקומי והתקדמתי לעבר היציאה.. מצאתי את המזוודה שלי אחרי שחצי מהמזוודות היו כבר בחוץ.
בהתחלה זה היה נראה לי כפנימייה פשוטה. אבל כשנכנסתי לבפנים..זה היה נראה לי אחרת..
המורים המתרוצצים ומנסים להרגיע את כל הרגש ושמחה מסביב... הילדים היו נראים לי כתלמידים רגילים...עד שהסתובבתי לעבר המגרש..... לא הבנתי מה זה?! התחלתי לחפש את דנה בשביל שתוכל להסביר לי מה עובר כאן..כשמצאתי אותה באתי כולי מתנשפת מהריצות והחיםושים:
-"תגידי, מה הם עושים כאן?"- ומצביעה לעבר המגרש.
-"לומדים"
-"את בטוחה?"- הופתעתי מהתשובה
-"אההה, בטח לא הסבירו לך, זה לא פנימיה רגילה, כאן את כל בוקר צריכה לעלות למסדר וללבוש מדים בזמן הלימודים."
היא אמרה "מדים" אין מצבב... ההורים שלי רשמו אותי לפנימייה צבאיתת????? מרוב שהייתי כל כך בשוק רצתי למזוודה והוצאתי משם את הקופסא עם המכתב..פתחתי את מכתב והיה כתוב ככה:
"לביתינו היקרה!
ניסינו להוריד אותך מהרעיון של הפניימיה אבל את עמדת על שלך.
בסוף אני ואמא הבנו שאת תעמדי על שלךך ולא יהיה לנו ברירה אחרת אלא להעביר אותך לפניימיה...
בסופו של דבר אמא הציע את הרעיון של הפניימיה הצבאית, אבל ידענו שאם אנחנו נגיד לך שהיא צבאית את תבקשי מאיתנו להעביר אותך לפנימייה רגילה. אבל אני בטוח את תהני גם בפנימייה הזאת!
נ.ב: בקופסא את יכולה למצוא את המדים היומיומיים שלך.
אוהבים אבא ואמא! "
אחרי שסיימתי לקרוא את המכתב פשוט התיישבתי איפה שעמדתי והתחלתי לבכות!!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
