i will never be good enough

מתי תהיה לי הזדמנות להרגיש טוב עם מי שאני?

נכון זו לא בדיוק אהבה אסורה, משום שלהורים שלי אין בעיה בכלל עם חבר שלי.. להפך, הם ממש אוהבים אותו.

כרגיל, הבעיה היא בי.

זה לא ששונאים אותי.

זה לא שאני בנאדם רע.

זה המוצא, הדת, האמונה..

אני גם ככה מרגישה לא שייכת למדינה הזאת.. 

סבתא רבא שלי ז"ל כן הייתה יהודיה אבל הבן שלה התחתן עם רוסיה והכל נדפק.

וכמובן, שגמאני נדפקתי מזה.

אני כל הזמן צריכה להכחיש את מי שאני..

לחיות במדינה שאין לי שום קשר אליה..

ללמוד דברים בבית הספר שאני לא מרגישה שהם בשבילי..

ללכת למחנה קיץ של נוער יהודי דובר רוסית מהעולם ולחשוב, מה לעזאזל אני עושה פה?

מה שיותר עצוב זה שלא ידעתי את זה בכלל..

עד לפני שנה בערך לא הייתי מודעת לעובדה שאני לא יהודיה.

וגם אז לא הייתי בטוחה לגמרי..

כששאלו אותי ביסודי שאלות על מוצא לא ידעתי מה להגיד..

לא שעכשיו אני יודעת לגמרי..

אני יכולה לשאול כמובן, אבל מה לי ולהורים שלי?

אנחנו לא בקשר כמעט.. אני מנסה להמנע מלהכנס איתם לשיחות מיותרות כי אני יודעת שבסופו של דבר לא יצא לי שום דבר טוב מזה..

נמאס לי כבר להתבייש בעצמי.. במי שאני.. במהות שלי.

אבל איך אני אמורה להרגיש כשאני באה לחבר שלי ואני יודעת שאני לא בדיוק רצויה?

אמא שלו דווקא אוהבת אותי והכל.. אבל מי רוצה שהבן שלו יתחתן עם רוסיה..

אבא שלו.. טוב זה כבר משהו אחר..

הרבה יותר מסובך מכל בנאדם שהכרתי בחיים שלי.

לא פתוח לשום הצעות, תקוע באמונה שלו..

אפילו שלום הוא בחיים לא אמר לי...

והאמת? אני דבר פוגע יותר מלשמוע שאבא של חבר שלך שאל אותו "היא יהודיה בכלל?" ולדעת שאת יכולה רק לאכזב..

חבר שלי כמובן לא מבין אותי..

לא אכפת לו מה ההורים שלו חושבים, אבל לי כן.

אני לא יכולה לבוא לבית שאני יודעת שאני לא רצויה בו..

זה פוגע בי אישית לא משנה כמה הם אוהבים אותי..

אני לא יודעת מה לעשות.. אני אוהבת אותו.. אבל אני סוג של בושה למשפחה שלו..

זה הרגע שאני שואלת את עצמי.. למה נולדתי כזאת?