אני מסתכלת לאחור ואני מרגישה נחמה,אני מרגישה שאני טועה,אבל משתפרת.בכיוון הנכון.
אני ידועה ביכולת שלי להיות בנאדם הכי לא ספונטני בעולם.לקראת הנשף הגדול כולן קונות שמלות ענקיות
עושות תסרוקות מקצה לקצה ומישום מה כל ההתרגשות ממש לא מגיעה אליי.
מאז ומתמיד לא הייתי מהנסחפות,לא אהבתי את תשומת הלב המוגזמת.
דווקא עכשיו,שנייה אחרי שהזמנתי את השמלה המדוברת ובחרתי בתספורת ממש לא שגרתית, אני חושבת-האם הצטרפתי לגל הזה?
אני עדיין חושבת שלא.אני עוברת את תהליך סיום התיכון בדרך הייחודית שלי.אני משמרת את האופי שלי גם בהתרגשות הגדולה.
לא בחרתי במשהו מוחצן,אני לא נראת כמו דודה בשמלה עצומה,החבר שלי תיאר את זה בצורה הטובה ביותר:
"את נראית כמו עצמך.אלגנטית אבל מגונדרת" אז אני מרוצה,אני נינוחה.
ביטחון ותחושה מתוקה ממלאים אותי.אני אוהבת אותו עד כמה שאני בכלל מסוגלת לאהוב,אני מביטה במראה,אני כבר לא מרגישה בודדה.
התיכון עשה לי את המוות,וגם החטיבה.ועכשיו קצת לפני הסוף אני מוצאת את מקומי.
הלוואי שהתחושה הזו תמשיך ללוות אותי,הלוואי שאני אשאר מאוהבת,הלוואי שהניצוץ בעיניים לא ידעך.רק שישאר ככה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
