כמה הייתי רוצה להמשיך את האשליה הנחמדה הזאת שאני בסדר.
כמה היה נחמד אילו באמת הייתי אני, ולא מושפעת קשות מכל מיני אנשים.
ומי יודע אם אי פעם באמת אהיה מישהו, ולא סתם אהיה בעלת הרצון הפתטי להיות אחת כזאת, ולעשות פוזות...
אבל צריך לחזור למציאות.
אי אפשר לחיות כל הזמן תחת אשליות ומציאות מדומיינת.
כי ככה זה בחיים.
זה מעצבן, אבל אי אפשר להמשיך אם לא מבינים נכון את מה שקורה מסביב.
לעזאזל.
לפעמים די כואב לקבל את ה'אני' האמיתי.
את ה'אני' המוסתר תחת הביטחון שככה הכל צריך להיות.
במקרה שלי מגלים שאני פשוט לא שווה כלום.
אפשר להשתמש בי איך שרוצים.
לא משנה כמה אני מדחיקה את העובדה הזאת.
אולי נדמה לי שהמצב בסדר, אבל המצב בכלל לא בסדר, וחברים יש לי-בקושי.
רק שאפילו את זה לא מגיע לי.
אני פשוט לא שווה את זה.
יש לי הרבה כישרונות, אבל זה הכל, בסה"ך אני לגמריי ריקה.
שיט.
נדמה לי ששוב ייתחיל לי דיכאון.
תודה למי שקרא עד הסוף למרות הרצון החזק לצאת מהבלוג הזה ולא לחזור אליו בחיים.
סליחה על החפירה ואל זה שגרמתי למי שקורא לחשוב בעקבות הכותרת של הפוסט שאני הולכת לרשום משהו עם משמעות שקשורה לכולם:)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Black_Moon!
