הגשות לתחרויות סיפורים ~ נלי

עתדן ועברן

הגשה לתחרות  Writing Is Breathing

האוזניות דבוקות לאוזניו, והוא מנענע ראשו מצד לצד.

עברן מעולם לא הלך יד ביד, תמיד המכשיר נעוץ בין אצבעותיו.

עברן מעולם לא ראה מה קורה מסביב, תמיד המשקפיים האטומים צובטים את אפו.

והוא צועד על המרצפות השחוקות, והוא אינו יודע כי כבר אינו הולך ברחובות עותדן, אלא צועד בסמטאותיה של עברון.

החנית צמודה לצד גופו, והוא אוחז בה חזק.

עתדן מעולם לא ביקש שיגנו עליו, תמיד נלחם בעצמו.

עתדן מעולם לא טעם טעמה של טכנולוגיה, תמיד היה עושה הכל בעצמו.

והוא רוכב על סוסו, אשר פרסותיו כמעט ומחליקות על רצפת המתכת, עליהן חרוטה המילה "עותדן".

"היכן אני?" צועק עברן, ממשש בידיו את המרצפות המחוספסות, השחוקות.

"אולי תוריד את הדבר המצחיק הזה מהפרצוף שלך ותראה?" עברן שומע קול. מה אומר זאת?

"אילו משקפי טלא-פלא 857, נא לא לזלזל!" עברן אוחז במוטות משקפיו, דבר שמעולם לא עשה, ומושך אותם בזהירות קדימה.

"אתה – אתה בסדר? ועכשיו כשאתה רואה אותי, בערך, שמי יהושיפע.." שואל מהר האיש.

"אני.. קצת מסונוור, כלומר.. מעולם לא ראיתי מה קורה סביבי, ו.. אתה מוזר, יהושיפע!" עברן מכווץ את עפעפיו, פותח אותם לרוחה, ושוב מכווצם.

"מה מוזר בי?" יהושיפע מביט מטה, על סנדלי העור המלופפים סביב רגליו, על הכותונת הלבנה הרופפת על גופו, ועל אשפת החיצים התלויה בגבו, "רגע, אני יודע! נאבדה לי הקשת.. כן, אני יודע, זה מוזר ללכת עם אשפת חיצים ובלי קשת..!"

"לא בדיוק.." עברן קם לאט לעמידה.

מתכת עיטרה את גופו של עברן. מכשיר היה נעוץ בקביעות בין אצבעותיו, אשר מעולם לא נגעו בדבר אחר. אוזניות דבוקות היו לאוזניו, ובאופן תמידי מחדירות לאוזניו צלילים מוזרים.

"מה זה? איפה אני?" עברן מביט סביב בתמיהה, שפתיו נפערות לצורת עיגול וידיו מוחצות את לחייו.

"אתה בעברון!" צועק יהושיפע, מופתע מהשאלה, "אינך יודע?"

"היכן אני? או.. הגב.." עתדן קם בזהירות לישיבה, אוחז בגבו בייסורים.

איש אינו הקשיב לעתדן במצוקתו.

"הו, סוס יקר שלי, נפצעת?" עתדן ממהר לעזור לסוסו, השוכב על המתכת.

קודם החליקו השניים. פרסותיו של הסוס לא עמדו יותר במרקמה החלק של רצפת המתכת, עליה דהרו.

"מי זה מפיל אותי?" שואל עובר אורח, משפשף את ברכיו באנקות כאב.

"אני! אני! אני יושב פה!" עתדן עוזר לאיש הפצוע.

"מי אתה? למה אתה יושב? הבנתי, אתה לא מפה! שמי אנטר.."

"מה.. לא רואים את זה עלי?" עתדן מלא בפליאה.

אנטר מרים כתפיים וחיוך קטן עולה על שפתיו, "אולי לא שמת לב, יש לי משקפי טלא-פלא!"

עתדן מנסה להחניק צחוק חלוש של מבוכה, מה הם משקפי הטלא פלא?

"אולי אתה לא רואה, אבל בטח יש לך מוח. איפה אנחנו?" שואל עתדן.

"בעותדן! אתה לא יודע?"

הם נועדו לחיות כך.

הוא, עתדן, נועד להיות בשנת 4,020 , ולא בשנת חייו – 500 לפני הספירה.

השני, עברן, נועד להיות בשנת 500 לפני הספירה, ולא בשנת חייו – 4,020 .

ניכר זה בשמם.

ההוא מן העתיד – עברן,

השני מן העבר – עתדן.

אמנם כאן מתואר על תחילת היותם שם, אך מי יודע,

אולי אחד מהם חי בניכם, ממש מתחת לאף שלכם,

בשנת 2,012?

נו, אז איך זה?

נלי ♥