אני, בת 17, תלמידת י"ב שאוטוטו מסיימת את התיכון ובעיצומן של חזרות להצגה שאנחנו מעלים לסיום.

עד היום התלוננתי, החיים שלי משעממים, הכל שגרתי ועשוי מדי, אבל הכל השתנה עכשיו, לא היה יכול להיות פחות שגרתי מזה.

שני אנשים שהלכו זה לקראת זה במשך כל חייהם, המבטים החטופים, "לא העזנו לדעת בכמה כאב יעלה העונג הזה ".

קשר קוסמי שקורה אחד למיליון, רק בסרטים, אולי ביקום אחר, בזמן אחר, בגיל אחר ובסביבה אחרת היינו יכולים להיות יחד, באמת.

יש לך אשה וילדים, הבת שלך לומדת בכיתה מתחתי ודווקא האהבה הזו פסעה לכיווני, התאהבת - בצורה הכי יפה שיכולת לעשות זאת.

ישבנו זה לצד זה על מדרגות של בי"ס יסודי במקום חשוך וקטן, מהחשש שמישהו שמכיר אותך, או אותי,

יעבור במקום ולא יבין למה היא יושבת איתו במקום הזה ב3 בלילה.

שאלתי מה אתה כלכך רוצה לומר כשכל שפת גופך מתעוותת לשפת גוף של ילד בן 16 שיושב עם הילדה שהוא אוהב וכלכך מפחד לומר לה,

מפחד לומר לה כי כל עולמו ישתחרר משלשלאות ההיגיון, או שאני אבין או שאני לא אבין, ואם לא  הייתי מבינה ולא היה כאן שמץ של הדדיות באמת הייתי מתחרפנת.

אבל זה לא קרה ולאחר מכאן מצאנו את עצמינו מעשנים ג'ויינט מפוטם שהחריב את כל חומות הנשמה.

אני והמורה שלי... מי היה מאמין? דבר כלכך אסור כלכך לא מקובל ובכלזאת אמיתי ונוגע גם ללא מגע אמיתי.

כשהיית אומר שחלפני זה בפני זה ולא הרגשנו אז קלטתי.

אני באמת לא יודעת לאן זה יובל, מה שמפחיד במידה מסויימת, אני פוחדת כי אני נכנסת למנהרה מאד חשוכה ובכלזאת נרגשת, 

ביום חמישי נצא למסעדה על החוף, זה נשמע מעניין אבל מלחיץ באותה מידה.