מה איתי, מה איתי, מה איתי, לא מסתדר עם עצמי...
הייתי שומעת את זה ומזדהה. או לפחות חושבת שמה שאני חשה עכשיו, העצבות המנלכולית הזאת, היא הזדהות עמוקה.
זה היה בגיל אחר, במצב נפשי אחר לחלוטין, ובפילטר משונה וקצת מעוות אפילו על העולם.
עכשיו הכל דבש.
משקרת לעצמי כל פעם מחדש?
לא! באמת הכל דבש!
ועדיין הבלאגן בקשרים החשמליים האלה שיוצרים את האני שלי, לא נרגע ולא פוסק
אני ממשיכה להגיד לעצמי שאין לי שום סיבה שבעולם שמשהו יהיה לא בסדר,
ומה שקורה בפועל הוא עוד קשר בפלונטר, עוד סיכה לאוסף, עוד הצטברות של משהו לא טוב...
אולי פעם התעסקתי וערבבתי יותר מידי, אבל לפחות הפנימיות שלי קיבלה איזושהי התייחסות.
עכשיו המילים רצות בתוכי כמו נמלים חסרות מנוח ואין להן מקום, אין להן פורקן... כי הגיע הזמן שאני לא אכתוב לבלוג.
זה אולי היה חמוד כשהייתי מתבגרת, עכשיו זה כבר פתאטי. על מי אני עובדת? זה היה פתאטי גם אז.
למרות שמה פתאטי בניסיון הנואש להבין את עצמך, במקום נקי ונטול שיפוטיות? לפחות לא היה לי את הצורך הנואש להציג את עצמי לעולם,
זה בכלל היה מקהה כל התעסקות באמת המרה. אבל עכשיו, לבד, בלי מסגרת ולחץ, רק אני ומועדי הב', הסמלים הנצחיים של כשלונותיי הצורבים,
אני יכולה לשבת ולהתבונן ולהודות- אין פה הרבה דברים טובים שקורים בתוך התבנית המתפקדת הזאת- אני.
כי את הפנימיות שלי משהו בתקופה האחרונה שחק. נדמה כי מערכות היחסים שלי עם הסביבה שלי קיבלו את מימד השטחיות הכל כך שנוא עליי,
אולי כי זה נהיה קל יותר להתיישר, אולי כי עייפתי מלחוש הבחורה עם הבעיות, הבחורה השלילית, הבחורה שתמיד דואגת,
כאשר אני רואה אנשים מסביבי מצליחים יותר, נהנים יותר, אני אפילו לא צריכה את השקרים של הרשת- אני יוצרת את השקרים האלה לעצמי.
עד כדי כך מוכשרת היא חוסר ההערכה העצמית שלנו.
הפנימיות שלי כרגע היא- מה שלמדתי לכנות כ- GOO. עיסה בצבע כהה ולא ברור, בעלת מרקם צמיגי שאינו מתיר איזשהו רושם חיובי. הוא מתקיים בהרמוניה יחסית עם סביבתו, מעט נדבק לדברים שהוא פוגש בהם בדרך, אך לא משנה לחלוטין את מהותו.
נשאלת השאלה איך חוזרים לעצמי. האם הפתרון הוא לחזור לדוש במהותי המתכלה, כאשר בגיל 24 אני חשה כבעלת מנטליות של בת 100, מנסה ככל יכולתי להסביר לעצמי שכל העסק רק התחיל, שיש המון יופי ואפשרויות בחוץ, שאני בונה לעצמי ומחליטה לעצמי וחלאס! עם הפסימיות והבאסה,
לחכות שמישהו יגיע מהפינה להרים אותי. אף אחד לא יבוא. את יודעת את זה. אולי זה חלק מהבאסה?
אני חשה שעקרונות היסוד שלי כבר לא ממש קיימים יותר. אני כל כך מנסה להסתדר, להשתלב, לעשות מה שנכון, למצוא חן.
כל אינטרקציה שלילית מעסיקה אותי, אני מגיעה לתובנות שאני לא יודעת מה עושים איתן.
אני לא יודעת איך להשקיע בבן זוג שלי. מתי זה קורה???
זה לא קורה. בעקרון. עד עכשיו.
הבעיה שלי היא ללא ספק ההדחקה המתמשכת של קווי המתאר של האישיות שלי, שלמדתי שאינם משרתים אותי. מצד שני הקווים האלה זה מה שתפר אותי להיותי אני. אני צריכה לחפש את המקום בו אני פורחת, ולהתמיד בו, ולהבין שאי אפשר אף פעם לפרוח בכל מקום. גם אם זה מי שאני רוצה להיות.
האם גורלי הוא תמיד להרגיש כאילו מצאתי את התשובות, אבל לגלות שלא מצאתי כלום?
אני רוצה ללכת בשביל המקצועי הזה... אולי מהסיבה הזאת בהחלט.
הגיע הזמן ללמוד לבחור.
זה לא הולך להיעשות קל יותר.
הכל דבש.
דביק, טובעני, מזון המלכות המשובח שאי אפשר לנשום בתוכו, רק לשקוע. לאט.
מתוק מתוק מתוק
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
The Seeker