|
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
והוא עוזב
כי הוא כואב.
 והוא חיוור.
והוא לא יודע מה קורה פה יותר.
ואולי הוא חושב עמוק,
אבל הוא עכשיו רחוק.
ואולי הוא מתגעגע,
אבל יותר הוא לא יודע.
ואולי הוא רוצה לחזור,
אבל הוא יודע שעדיין יישאר החור..
ואולי הוא זוכר,
אבל בזה הוא כבר לא בוחר.
והוא לא שוכח,
אבל הוא עדיין בורח.
ואולי הוא תוהה,
אבל הוא חושב שהוא טועה.
והוא ממשיך לתהות,
אבל ליבו אוהב בחזרה לבעוט.
והכאבים דוקרים, ומציקים..
אבל הגעגועים אט אט נעלמים.
והוא חושב ששם פחות רע,
כי הוא לא יודע לגמרי מה קרה..
אבל כעת, הוא אולי כבר מפסיק לתהות אם ככה זה בסדר,
והוא אולי כבר בוחר,
כי הוא חושב שככה יהיה להן טוב יותר.
והוא אולי כבר מעדיף להותיר מאחוריו כמה נפשות פגועות,
ונותן לזמן לתקן את כל הפציעות,
אבל הוא יודע שלעולם לא יוסרו כל הצלקות,
וכולן ישארו מצולקות, פגועות וכואבות, יחד עם כל הזכרונות.
~ את הקטע הזה כתבתי כקטע דו משמעי אז אתם מוזמנים לשייך אותו ל2 נושאים שונים.
הנושא האחד הוא מקרה שקרה לי והשני הוא מן מחשבה עתידית על החיים שלי.
| |
 כשהמחשבות מסעירות את הים הרגוע ששוכן עמוק בתוכי.
והמחשבות עוגנות אי שם בראשי הכאוב,
וגופי שט לו שם על הים הרך והרטוב,
ולבי מרחף לו מעל המים השקטים, שם תחת פני השקיעה של מחשבותיי במים הקרים,
ופניי קפואים כשלגון מהפחד מדמעותיי המחממות והמלטפות, אלו המוצפות בידי דעותיי הרועשות והגועשות,
והכאבים החדים דוקרים מדי פעם את נשמתי ואת מחשבותיי,
והוא נעשה דהוי עם השנים, מנסה להמשיך לברוח ולהישאר עלום, נשחק ומשתדל לשמור על הפערים,
וידיי רועדות ומשקשקות, מפחדות יחד איתי, רק שלא אתפרץ ואיפול לקרקע הקשה, זו שלא נגעו בה כבר כמה עידנים,
והרגשות המשולבים עם ניחוחות הנוסטלגיה הרועמת והכאב הרחום מתאמצים שלא להתפרץ, אבל הם צצים בשקט, מדי פעם..
ואז, המחשבות הרועמות מסעירות את הים השקט, מחלחלות עמוק אל הסדקים שעדיין לא נסגרו,
פוערות את השברים, אוספות ומכנסות את כל האיברים, אל תוך הערפל שמרחף מעל הים האלים.
וכך, הים שבתוכי סוער, גועש ומתפרץ בשקט, כי הוא נמנע מלהחלים.
אבל לאף אחד אסור לדעת כי אני עצמי עוד לא השלמתי עם כך.
ולאף אחד אסור לדעת כי אני עצמי עדיין לא נותנת למוחי להאמין שאני מרגישה כך.
ולאף אחד אסור לדעת כי אני, אנוכי, עדיין לא כאן, לא שם, לא באף מקום בעולם.
ואני, אני ממשיכה להשלות את עצמי שלי כבר לא אכפת.
אבל לבי יודע וזוכר את כל מה שלעולם לא ישכח.
וגם אם אני ממעיטה להיזכר ולהרגיש,
הלב שלי זוכר לי את כל הדברים הנסתרים והפצעים שלא מגלידים.
(אני לא רגילה לכתוב ככה.. לא בטוחה מה עובר עליי כרגע. התפרצתי.
סערת הרגשות של 5 לפנות בוקר בבוקר יום חופש השתלטה עליי ואני אפילו לא יודעת למה ואיזה מהמחשבות קפצו,
אני בעצמי לא בטוחה על מה אני חושבת ומה צופן לי המוח שלי. הוא כמו מין חלק ששומר את כל סודותיי ומחשבותיי אבל לא נותן לי לגעת בהם.
מסתבר שהשראה ומוזה בשילוב עם הרבה מחשבות נסתרות מכניסות אותי למצב ספרותי, צד שאפילו לא ידעתי שקיים בי.)
| |
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
regret nothing.