- - - - - - - - - -

קצת קשה לי לזהות את עצמי כבר.. לא בטוחה מי אני בכלל.
לא בטוחה מה הייתי לפני, מה אני עכשיו, מה קרה בדרך.
אני רק יודעת שמאז שהתחילו לי הקשרים המועטים שהיו לי עם בנים ועוד יותר מאז שאיבדתי את הבתולים, נפתחתי.
אבל אולי לא נפתחתי נכון, נפתחתי מהר מדי, מיהרתי ורצתי, לא יודעת למה.
אני יותר מדי מעדיפה לחיות את הרגע מאשר לדחות דברים שחשובים לי,
קצת קשה לי לקחת את העניינים לאט יותר.. אני מניחה שהכל נובע מנואשות יתר על המידה וחוסר הביטחון התמידי שלי.
הלכתי ונעשיתי למה שתמיד לא חשבתי שאהיה, תמיד שמרתי על עצמי שלא אהיה כזו.
זאת החברה המלוכלכת הזאת שפגעה לי במוח.
אם רק היה לי קצת יותר בטחון עצמי.. אם רק הייתי קצת יותר דואגת לעצמי.. אם רק לחברה הזאת היה פחות אכפת..
קלקלתי את עצמי.

מצד שני.. כן יופי נחמד לי עכשיו שאני פתוחה יותר לבנים, מה שחשבתי שיהיה אחרי הפעם הראשונה.
וכן עכשיו יותר קל לי לדבר עם בנים בלי לפחד מדי, קל לי יותר לוותר על בנים שמזיקים לי,
קל לי יותר לצאת קצת פחות פאתטית.
אבל אני עדיין אני, עדיין פאתטית, עדיין חסרת ביטחון, עדיין בעייתית, עדיין שמנמנה ומכוערת.
ואני עדיין מפחדת מעצמי, עדיין לא בטוחה מה יקרה בהמשך, עדיין.. אני.

אבל אני לא יודעת מי אני, אז.. דאמ. שאלה פילוסופית מעצבנת ביותר. 

אם הייתי יכולה הייתי בוחרת להישאר בת 16-18 ולא לעזוב את הגיל הזה.
אולי רק קצת לשוטט בילדות, בתמימות, כשלא הבנו כלום, או אולי קצת בגיל מאוחר יותר עם הרבה ניסיון וחיים. 
אבל בסוף הייתי בוחרת להישאר בתקופה הזאת שבה אנחנו עדיין מעריכים כל דבר קטן שאנחנו עושים.


אז כן זה גיל ההתבגרות, גיל הבעיות, גיל ההורמונים, גיל השגעונות, גיל הריבים, גיל הטיפשעשרה, גיל הילדותיות..
אבל זה גם גיל של התנסויות, של פעמים ראשונות, של חלומות, 
של הזדמנויות, של פחות אחריות מוטלת, של אמצע שלב המעבר בין הילדותיות לבין הבגרות, של שתייה, של מוסיקה, של הליכה לישון בשעות מוקדמות בבוקר, של התעוררות בשעה מוקדמת בערב, של התפתחות,  של נגיעות, 
של הריסת בריאות, של צחוקים, של הרזיות והשמנות, של שטויות.


תכירו בכך אנשים, זהו המעבר מתקופה ילדותית ותמימה אחת בחיים לתקופה שונה ובוגרת יותר. אלו הן השנים בהן אנחנו מתנסים ונפתחים לעולמות חדשים שלא ידענו עליהם כשהיינו רכים.
ולאט לאט אנחנו לומדים, משתנים ונהנים. ותגידו מה שתגידו, תגידו שאני עדיין צעירה, תגידו שאני לא יודעת כלום על החיים, תגידו שאני לא יודעת מה יהיה בשנים הבאות והרחוקות, אבל לדעתי גיל ההתבגרות זאת התקופה הכי יפה בחיינו.  כי זה הגיל שהגוף, הנשמה והמוח שלנו משתנים, בונים את עצמם ומתרגלים לדברים.
או במילה אחת כללית, גדולה והמילה המנחה - התבגרות.
זוהי המילה שבגללה אנחנו מרשים לעצמנו כל מיני דברים.. 
כי גופנו כל כך משתנה כרגע עד שאנחנו מרשים לעצמנו להרוס לנו את הבריאות פה ושם לשם ההתנסות ואנחנו יודעים להחליט החלטות לא הכי נכונות כי אנחנו עדיין מנסים ללמוד להפסיק להקשיב לילד הקטן שבתוכנו. אנחנו חיים בשנים האלו סביב הידיעה שבעוד כמה שנים כבר לא נוכל לחיות ככה, הגוף שלנו, החיים סביבנו לא יאפשרו לנו.


אז.. אז מה אם אנחנו הורסים מעט את הבריאות שלנו או הורסים מעט את החברויות והקשרים שלנו? מותר לנו. 
כי אנחנו עדיין משתנים ומתבגרים. כי אנחנו מתנסים ולומדים. כי אנחנו יכולים, אנחנו נהנים, אנחנו חיים.
ודי להגיד שאנחנו עושים שטויות ולא מבינים מהחיים כאילו זהו דבר לא טוב, כי ככה אנחנו לומדים, נבנים ומתבגרים.
אז בואו נעזוב את כל הרצינות בצד ונעשה מה שאנחנו רוצים, נעשה מה שטוב לנו, 
נחיה כמו שאנחנו רוצים, נחיה את הרגע כי רק עכשיו אנחנו יכולים.