- - - - - - - - - -

קצת קשה לי לזהות את עצמי כבר.. לא בטוחה מי אני בכלל.
לא בטוחה מה הייתי לפני, מה אני עכשיו, מה קרה בדרך.
אני רק יודעת שמאז שהתחילו לי הקשרים המועטים שהיו לי עם בנים ועוד יותר מאז שאיבדתי את הבתולים, נפתחתי.
אבל אולי לא נפתחתי נכון, נפתחתי מהר מדי, מיהרתי ורצתי, לא יודעת למה.
אני יותר מדי מעדיפה לחיות את הרגע מאשר לדחות דברים שחשובים לי,
קצת קשה לי לקחת את העניינים לאט יותר.. אני מניחה שהכל נובע מנואשות יתר על המידה וחוסר הביטחון התמידי שלי.
הלכתי ונעשיתי למה שתמיד לא חשבתי שאהיה, תמיד שמרתי על עצמי שלא אהיה כזו.
זאת החברה המלוכלכת הזאת שפגעה לי במוח.
אם רק היה לי קצת יותר בטחון עצמי.. אם רק הייתי קצת יותר דואגת לעצמי.. אם רק לחברה הזאת היה פחות אכפת..
קלקלתי את עצמי.

מצד שני.. כן יופי נחמד לי עכשיו שאני פתוחה יותר לבנים, מה שחשבתי שיהיה אחרי הפעם הראשונה.
וכן עכשיו יותר קל לי לדבר עם בנים בלי לפחד מדי, קל לי יותר לוותר על בנים שמזיקים לי,
קל לי יותר לצאת קצת פחות פאתטית.
אבל אני עדיין אני, עדיין פאתטית, עדיין חסרת ביטחון, עדיין בעייתית, עדיין שמנמנה ומכוערת.
ואני עדיין מפחדת מעצמי, עדיין לא בטוחה מה יקרה בהמשך, עדיין.. אני.

אבל אני לא יודעת מי אני, אז.. דאמ. שאלה פילוסופית מעצבנת ביותר.