קודם כל, חשוב לי לציין שהיה לי מאוד קשה לחזור לכאן מרוב בושה.
כן, אני עדיין מאוד מתביישת בעצמי ומתביישת להודות בנפילה שלי, אבל אני מבינה שאין לי ברירה.
אני לא יכולה לעשות את זה לבד, אני חייבת לתעד הכל ולשתף בזה מישהו, אחרת אני מדרדרת.
ואכן בחודשיים שלא הייתי פה הידרדרתי - העלתי חזרה את שני הקילו שהספקתי להוריד והעלתי שניים נוספים.
הינה, הודתי בזה. אני שוקלת עכשיו 50 קילו בגובה 1.63. זה המשקל הכי גבוה שאי פעם הגעתי אליו.
כמה שזה כואב לכתוב את זה, כמה כואב למחוק את הקווים החוצים ברשימה בצד... אבל הכי כואב לראות את זה במראה.
אתמול ראה אותי מישהו מבוגר שזוכר אותי עוד בתקופה שלפני 7 קילו. הוא אמנם ראה אותי גם במשקלים גבוהים יותר אחרי זה, עד 46, אבל כנראה שאת זה הוא זכר פחות טוב.
כשבאתי אליו הוא קודם הסתכל עליי במשך 20 שניות בלי לומר כלום, ואז שם שתי כפות ידיים מעוגלות סביב הלחיים שלו ואמר לי: "תראי אותך, את הפנים שלך! איך התמלאת, נהיית בן-אדם!" ואז בא אליי וצבט אותי ממושכות בשתי הלחיים בו זמנית.
אחר כך הוא גם שאל כמה עליתי, ואמר שאני נראת כאילו העלתי 4-5 קילו לפחות (חזר על המילה לפחות פעמיים). הוא גם הוסיף שרואים את זה על הפנים, על היריכיים... רציתי להרביץ לו ואז לברוח משם ולבכות. זה היה הדבר הכי משפיל שהוא יכל לעשות לי. מה שהכי נורא זה שהוא צודק.
אני מאוד מתוסכלת.
חזרתי לבולמוסים מטורפים שעושים לי רק רע, חזרתי לאכילה הכפייתית...
בכל יום אני מבטיחה לעצמי שהיום הזה יהיה שונה, שבו אני לא אמעד ולא אפול, שאוכל בכמות לפחות סבירה, ואז הכל הולך לפח.
אני לא מצליחה לעמוד ביעדים שאני מציבה לעצמי, לא מצליחה לפעול לפי התכנון שלי.
אני לא מפסיקה להשמין וכבר שבועיים וחצי שלא עליתי על המשקל מרוב פחד.
זאת הסיבה שחזרתי לכאן.
בשלב הזה אני לא יכולה להכיל את זה לבד וגם לא מצליחה לעשות את זה לבד.
אני חייבת תמיכה והבנה חיצונית.
אני מרגישה כ"כ לבד בזה שזה רק מכניס אותי למעגל סגור של בולמוסים ודיכאון.
זה נורא קשה להרגיש חסרת אונים ולהודות בזה, אבל עוד יותר קשה להיות חסרת אונים לבד.
*עריכה:
למחר:
בוקר: תה ירוק.
צהריים: ביצה + 2 פרוסות לחם קל + חסה + 10-15 עגבניות שרי (180-190).
ביניים: גזר + תפוח +תה ירוק + ויטמין (96).
ערב: 1/2-3/4 קופסת טונה במים + 3/4 כוס כוסמת + 10 זיתים + חצי יוגורט 0% + קופסת אננס קטנה (343-371).
סה"כ: 619-657 קלוריות.
אם נשארה לך טיפה של כבוד לעצמך, את חייבת לעמוד בזה.