* מנק' מבטה של סלסט              *                                        *

נהג הכרכרה עצר את הכרכרה והעיר אותי משנתי. ירדתי מן הרכרכה אל מקום חשוך מלא בעצים גבוהים ושיחים.

הנהג אמר שעליי ללכת לעבר מחנה מטיקס בעזרת המפה שאותה הוא מחזיק בידו.

שאלתי אותו איפה אנחנו נמצאים, והוא ענה לי שאנו נמצאים ביער מלבי, הסמוך למחנה מטיקס.

הנהג אמר לי מתי תהיה הפגישה הראשונה שלי עם השליחים מהמחנה, ולאחר שסיים את דבריו איחל לי בהצלחה, עלה על הכרכרה ונסע.

כעת נשארתי לבדי, במקום שאני לא מכירה ובלי אוכל ומים.

הסתכלתי על המפה במקום בו נהג הכרכרה אמר שאני נמצאת, וניסיתי לנחש כמה זמן יקח לי לחצות את היער ולהגיע למחנה מטיקס.

התחלתי ללכת בשקט, מסתכלת לכל הצדדים, מחכה שמשהו יקפוץ עליי פתאום בלי הזהרה.

לאחר כשעתיים של הליכה בתוך היער ראיתי את אור השמש חודר מבעד לענפים העבים. שמחתי לראות שוב את אור השמש, והתקדמתי לעברו.

בהתחלה, האור סינוור את עיניי שלא היו מורגלות לאור אחרי שהייה ממושכת בחושך. אבל אחר כך כבר התרגלתי והתחלתי להבין מה אני רואה מול עיניי. ראיתי גדר גבוהה, שער גדול, ושני שומרים הניצבים ליד השער.

זהו מחנה מטיקס, חשבתי לעצמי, עכשיו מתחילה העבודה האמיתית.

הרצתי במוחי את הסיפור שעליי לספר להם. אני גרה ביער, ולפני כמה ימים השתוללה שריפה ששרפה את המחנה שלנו והרגה את כל משפחתי. אוקיי, אני הולכת לעשות את זה, אמרתי לעצמי והתקדמתי לעבר המחנה בריצה, עוטה על פניי הבעה מבוהלת.

הגעתי לשומרים וסיפרתי להם את סיפורי. הם הקשיבו לדבריי, ולאחר שסיימתי אותם, הם החליפו ביניהם מבט ואחריו אחד השומרים נכנס אל המחנה.

נשארתי עם השומר השני, הוא היה נראה בערך בגילי, אולי קצת יותר גדול ממני בשנה או בשנתיים.

הוא היה גבוה, שיערו היה בצבע חום ועיניו ירוקות. הוא היה נראה טוב, חתיך. עיניי התמקדו בצווארו, צלקת לבנה כיסתה חלק קטן ממנו, עדות לזכרונות לא כל כך נעימים, חשבתי.

איך קוראים לך?, שאלתי אותו.

השומר הביט בי, אבל לא ענה.

מוזר, חשבתי אבל ניסיתי עוד פעם. בן כמה אתה?, שאלתי.

הוא הביט בי שוב, גם הפעם לא עונה.

טוב, חשבתי, אם הוא לא רוצה לענות לא צריך. מעניין אם כל הבחורים פה ככה, לא נחמדים.

     *       מנק' מבטו של פול                       *                                                       * 

 ישבתי החדרי שבמפקדה, עסוק בלהכין את תוכנית הקרב הקרוב, כשלפתע נשמעו דפיקות. קראתי "יבוא" והדלת נפתחה וחייל לבוש בגדי שומרים נכנס לחדרי. "אתה לא אמור להיות עכשיו בשמירה?" שאלתי אותו.

"כן" הוא ענה לי "אבל נערה אחת הגיעה למחנה ואני רוצה לדעת אם להכניס אותה או לא" הוא המשיך.

חשבתי לרגע ואז אמרתי "תביא אותה לפה". החייל יצא, ואני המשכתי בעבודתי.

לאחר מספר דקות הם חזרו, אבל הפעם לא החייל נכנס, אלא טיילור הבן שלי מלווה בנערה.

"אז את הנערה?" שאלתי אותה.

"כן"היא ענתה לי, בעוד עיניה מביטות בחדר בסקרנות.

"ומהו שמך?" שאלתי .

"סלסטיה, אבל תקרא לי סלסט" היא השיבה לשאלתי אך עיניה עדיין היו ממוקדות בחדר.

"למה באת לפה? ומה קרה לבני משפחתך?" שאלתי.

רק עכשיו סלסט הסיטה את עיניה מהקירות והסתכלה אליי. "באתי לפה כי התרחשה שריפה ביער, שריפה שהרסה את ביתי והרגה את משפחתי" סלסט ענתה לי ובעיניה ראיתי עצב.

"אני פוליאנוס, אבל תקראי לי פול" אמרתי לאחר כמה דקות של שקט מעיק "סלסט, ברוכה הבאה למחנה מטיקס" אמרתי לה בשמחה, מצפה לתגובתה.

חיוך עלה על פניה, קטן אבל עדיין חיוך "תודה" היא מילמלה בין שפתיה.

"מעכשיו כל דבר שאת מתקשת בו, את פונה לטיילור" אמרתי והצבעתי עליו.

"מה?" הייתה התגובה של שניהם.

שניהם נראו לא מרוצים, אבל בכל אמרתי "כן. עכשיו הוא גם יעשה לך סיור במחנה ויראה לך את חדרך".

טיילור עשה לי פרצוץ של "למה?" אבל לא עניתי לו.

"החדר שלה הוא 306 " אמרתי לטיילור "תביא אותה לשם".

טיילור עוד נשאר עומד לכמה שניות, אבל אחר כך יצא מחדרי . הבאתי לסלסט את המפתח לחדרה, וסימנתי לה שתצא בעקבותיו וכך היא עשתה.

מעניין מה עבר ביניהם, חשבתי לעצמי וחזרתי לעסוק בתוכניותיי לקרב.

     * מנק' מבטה של סלסט                   *                                                      *

 יצאתי בעקבות הבחור ששמו טיילור מחוץ לבניין. הייתי צריכה לרוץ כדי להשיג אותו, ולעמוד בקצב שלו.

כשהגעתי אליו שאלתי אותו מי זה היה שם בתוך הבניין, האיש שדיברנו איתו.

אבל טיילור לא ענה לי, כמו מקודם והמשיך בשתיקתו.

המשכנו ללכת בשתיקה בשבילי מחנה מטיקס. לפתע עברה לידינו בחורה עם שיער שחור קצר, וטיילור מיהר להתרחק ממני, לא שהוא היה קרוב בכלל.

הבחורה התקרבה אליו ושאלה אותו "מי זאת?" בעודה מצביעה עליי.

"סתם מישהי" הוא ענה לה, ושמעתי בפעם הראשונה את קולו "היא חדשה פה ואבא שלי רצה שאראה לה את המחנה ואביא אותה לחדרה".

אבא שלו?, שאלתי את עצמי, אבא שלו היה מי שדיברנו איתו?.

"אז אחרי שאתה מראה לה את החדר תבוא אליי" אמרה הבחורה ונתנה לטיילור נשיקה על השפתיים, והלכה.

עצבן אותי שהם דיברו עליי כשאני שומעת אותם ולא היה אכפת להם מזה, או ממני.

"מי זאת היתה?" שאלתי בתקווה שיענה לי.

"מה אכפת לך?" הוא ענה במהירות.

"שאלתי שאלה אתה לא יכול לענות לי?" אמרתי לו בעצבנות.

"אני לא חייב לענות לך על שום שאלה" הוא אמר בתוקפנות.

רציתי לענות לו, אבל עצרתי בעצמי, עדיף שלא יהיו לי פה שונאים הזכרתי לעצמי, אז פשוט שתקתי.

לאחר כמה דקות של הליכה בדממה כשמדי פעם חלף לידינו מישהו ובירך את טיילור לשלום, הגענו לחדרי.

"זהו, הגענו" אמר טיילור בקרירות והחל ללכת בחזרה בכיוון שממנו באנו.

עמדתי מול דלת חומה שעליה מספר זהוב "306" היה רשום עליו.

הכנסתי את המפתח לחור המנעול וסובבתי מעט לצד ימין, והדלת נפתחה.

החדר לו היה גדול מדי, אבל גם לא קטן. היו בו שתי מיטות, ארון, שירותים, מקלחת ומטבח קטן.

החדר לא היה ממש מסודר, כנראה מישהו ישן פה חשבתי לעצמי. התקרבתי לארון החום, ופתחתי אותו. הארון היה מפוצץ בבגדים, ולרגע חששתי שאולי גרות פה שתי בנות ופול טעה במספר החדר. אבל אז הדלת נפתחה, ולתוך החדר נכנסה נערה אדומת שיער. ברגע הראשון היא לא ראתה אותי והביטה במראה. מתוך המראה השתקפה דמותי שהפתיעה אותה.

"אני מלודי, ואת?" היא אמרה אחרי שיצאה מההלם.

"סלסט" אמרתי והמשכתי "סליחה שהבהלתי אותך".

"זה בסדר" היא אמרה והתיישבה על אחת המיטות "אז עכשיו את גרה איתי בחדר?" היא שאלה.

הנהנתי לחיוב, מקווה בכל ליבי שלפחות איתה, אוכל להסתדר.

      ♥                                        ♥                                              ♥

הנה נגמר פרק 11...

מה אתם אומרים על טיילור? ועל הבחורה שהיתה איתו?

מה אתם חושבים, מלודי וסלסט יסתדרו ביחד?

מוזמנים לספר כל מה שעולה בראשכם...

אוהבת אותכם