הבזקי מצלמות שמסנוורות את עיני, קריאות אנשים בשמי, בקשות הילדות שאחתום להם.

המאבטחים שלי מפלסים לי את דרכי בין המוני האנשים שהצטופפו סביבי וניסו להתקרב אליי.

רעש בלתי פוסק, מצלמות מצלמות ללא הפסקה, סירנת המשטרה שהגיעה לפזר את ההמונים נשמעת וקורעת את האוויר.

מדי פעם ידיים מצליחות לגעת בי, ומיד לאחר מכן נשמעת צרחה של ילדה מאושרת שהתגשם חלומה וזכתה לגעת בכוכבת שלה.

ואני? אני צריכה לשמור על איפוק, לחייך בנחמדות לכולם, להתעלם מהמצלמות, לאטום את אוזניי ולהמשיך ללכת.

זה לא משנה אם עבר עליי יום נורא, או שאני ממהרת- אני צריכה לעלות על פניי את החיוך שאני כל כך שונאת, להראות לאנשים שאני מאושרת.

ומה יקרה אם לא אחייך? אם אדחף בגסות את האנשים שעומדים לי בדרכי? אם אתעצבן על כולם?

זאת תהיה סוף הקריירה שלי, מיד ידברו על כך בכל מהדורות החדשות, יפיצו שמועות, יגידו ש" מלאני השתגעה" "היא בטוח חולה ולכן היא מתנהגת כך" "אולי היא בהריון" ועוד כל מיני שמועות אחרות.

לפעמים פשוט נמאס לי! נמאס לי מכל החיוכים המזוייפים, סדר היום המטורף שמאלץ אותי לנסוע ממקום למקום בלי שניה אחת לנשום, נמאס לי שמתארים אותי כמושלמת- אחת שלא עושה בעיות, שהולכת לפי החוקים.

אבל אז אני נזכרת למה מלכתכילה נכנסתי לעולם הזה, רציתי להיות שחקנית, וזה היה החלום הכי גדול שלי.

ההורים, הסוכנת, החברות- כולם הזהירו אותי ממה שצפוי להיות, אבל אני לא הקשבתי להם כי רציתי לחיות את החלום!

עכשיו אני חיה אותו, ובגדול! השתתפתי בעשרות סרטים וסדרות ומאז הההצלחה מסחררת.

אבל להצלחה יש גם מחיר, ואני צריכה להתמודד איתו, ולכן ברגע שאני יוצאת החוצה, למצלמות אני פשוט משחקת את עצמי- לובשת עליי חיוך נימוסי, חושבת מחשבות טובות ואז יוצאת לרחוב.

אבל החלום הכי גדול שלי הוא שאנשים יאהבו אותי בגלל מי שאני, ולא בגלל הדמויות שאני משחקת או התיוגים ששמו עליי כבר מהרגע הראשון.

שאני פשוט יוכל להיות אני, מלאני.

לא ממש אוהבת את מה שיצא אבל זה מה יש..

מה אתם אומרים על הקטע?

בכל מקרה- שבת שלום♥