אש, עשן, עשרות אנשים מתרוצצים בבהלה, מחפשים את קרוביהם.

סירנות האמבולנסים ומכבי האש נשמעים מרחוק, ואורות המכוניות היבהבו באדום וכחול.

צעקות נשמעו מכל מקום לעומת האש השקטה שסירבה להתכבות במשך יממה שלמה.

אני זוכרת הכל, את ריח העשן המחניק שסחרר אותי וצרב את עיניי ואת האש שדלקה מסביבי בכל מקום ולא נתנה לי אפשרות להימלט. את הבהלה שאחזה בי כשהבנתי שאני לכודה מאחורי חומת אש גבוהה.

התחלתי לנשום בכבדות ובמאמץ רב, האש הגיעה לכל מקום ואיימה להתקרב אליי. חום הלהבה אחז בחדר ואגלי זיעה הופיעו בכל גופי.

צעקתי, צעקתי בכל כוחי בתקווה שאולי מישהו ישמע אותי, קולי התערבב בבכי שבקע מליבי- הבנתי שחיי מתקרבים לסופם.

האש התקרבה אליי במהירות והחלה לשרוף את כפות רגליי היחפות, גופי בער בתוכי- רציתי לצאת משם אבל לא היה דבר שיכולתי לעשות. 

ניסיתי להיאבק בלהבה השורפת ללא תועלת ולקוות שמישהו ישמע את זעקותיי.

בסוף, רגע לפני שכבר ויתרתי על הכל, רגע לפני שהשלמתי עם מותי- זרם אדיר שם מים נשלח לעבר חומת האש, ויד ארוכה משכה אותי מהלהבות.

אני זוכרת את זה כאילו זה היה אתמול, השריפה הגדולה ששרפה את ביתי וכילתה את כל מה שהיה בו- שום דבר לא נשאר.

היום, כמעט עשר שנים אחרי, מהבית נשאר שדה עזוב מלא בקוצים וצמחים שהתייבשו, הבית שבו גדלתי איננו עוד.

עכשיו, כשהרוח מבדרת את שיערי ומלטפת בעדינות את פניי, אי אפשר לזהות שפעם עמד כאן בית, שחיים שלמים התנהלו כאן, בחלקה הזאת.

אין יותר עבר, אין יותר זיכרון- יש עתיד.