אז כן אני אוהבת את ג'ייק אייבל 3 שנים
ואת אלכס פטיפר גם
ואת כריס אוונס 9 שנים
ואת תרזה פאלמר גם 3
ואת ג'סיקה אלבה גם 9
וכן.
נורא נורא נורא קשה לי לראות שגם אחרים אוהבים אותם.
אבל לא ברמה של "יא אני אוהב\ת אותו\ה"
ברמה של כל יום להעלות תמונה אחרת שלהם
וזה כואב לי מאוד
כי אלה הדברים הקטנים האלה
האהבות הקטנות שהן רק שלי
וכן ברור לי שמרגע שנכנסתי לאינטרנט בכלל ולטאמבלר בפרט הקטע של כריס קצת יעבור כי הנוקמים
אבל כל השאר?
ג'ייק לדוגמה, במשך 3 וקצת שנים (מאז שיצא אני מספר ארבע כאילו) אני מעריצה אותו.
ואז חברה שלי התחילה לראות על טבעי.
וכן ברור שהוא היה שם לפני שהוא היה באני מספר ארבע,
אבל הייתה תקופה שאמרתי לה "את יודעת שג'ייק משחק בעל טבעי?" והיא הייתה צריכה לשאול את מי הוא משחק וכשאמרתי לה את מי היא לא ידעה מי זה.
ואז היא הגיעה לשלב שהיא יודעת מי הוא
והיא התחילה לדבר עליו
וזה נורא נורא כאב לי כי משהו שהיה רק שלי פתאום הפך להיות של עוד מישהו.
ואלכס פטיפר, היה לי ברור שהוא סוג של "סופר שחקן" ומלא מכירים אותו, אבל ברגע שבנאדם שאתה מכיר אבל לא דיברת איתו או משהו מתחיל לאהוב אותו גם, זה כואב.
למזלי, תרזה וג'סיקה עדיין "שלי" וברור לי שיש מלא שאוהבים אותן אבל נכון לעכשיו הן שלי ואני יכולה עוד להינות מהעובדה שהן לא מוכרות כל כך.
אבל זה כואב במקום מסויים כששחקן שעזר לך להתחבר לדמות מסויימת ואתה רואה אותו בתור מישהו נורא משמעותי הופך להיות מושא האהבה של מישהו רק בגלל שהוא נראה טוב.
וכן זה מתסכל וכן הייתי חייבת לפרוק את זה כי זה כאב ממשי בלב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Call Me G.