.When you have lost hope, you have lost everything

אני לא חושבת שאי פעם התמודדתי עם הטראומות שלי כמו שצריך.

הן ממשיכות להצטבר, להשאיר חותם

ואני עדיין רגישה אליהן מאוד.

משפט שמעיד על קיום תחרות, גם בצורה הסמויה ביותר, מכניס אותי למגננה תחרותית שמחייבת אותי להוכיח כמה אני טובה, לא משנה אם אני יודעת את זה או לא, אני פשוט לא יכולה לתת לעולם לראות אותי כלא מוצלחת – בגלל אותה חברה שבמשך כל הילדות דאגה להזכיר לי כמה אני לא מספיקה.

רצף המילים "זה לא היה חלק מהתוכנית שלי" שברגע הראשון יעבור מעלי ואחרי כמה שניות יכה בי ישר בלב, חזק, בלי רחמים, ויגרום לי להתחיל לבכות – כי אלה היו המילים של אבא שלי, שניה לפני שהוא התחיל לבכות מולי בצורה קורעת לב.

הצורך התמידי שלי לא להפריע, להיות שקטה ובלתי נראית ככל האפשר בחיי היום יום שלי – בגלל אמא שלי, שתמיד שמה את הצרכים שלה לפני הכל, ודאגה להזכיר לנו כמה אנחנו מפריעים לה לחיות בעולם שהיא בחרה להביא אותנו אליו.

יש דברים שאני עדיין לא מבינה, אבל אני כן יודעת שהם נובעים מפגיעות שעברתי בעבר.

חצי מהדברים שאני מבינה על עצמי היום הבנתי לפני פחות משנה, בזכות שיחה אחת ארוכה עם סטודנטית לתואר שני בפסיכולוגיה שעזרה לי לגלות איפה אני "מגיבה" ולא "חיה"

זה קשה לחיות במצב תגובתי רוב הזמן, ואני מבינה שזו הסיבה שאני כל כך מותשת נפשית.

אני מחכה לרגע הבא בו אצטרך להגיב, לפעול, ולא לרגע הבא בו אוכל פשוט להתקיים.

אני לא מסוגלת להירגע, כי אני תמיד מחכה לרגע הבא, והמוח שלי לא יודע מה זה לנוח.

אני כל כך מקווה שאצליח לשנות את זה בקרוב, כי זה לא בריא לי. זה פוגע בי.

אבל זה תהליך, ואני עובדת על זה.

אבל זה עדיין קשה כל כך