בתור קוראת ספרים נלהבת, שמעתי בחיי על כמה סופרים "מפורסמים".
אחד מהם הוא סטיבן קינג.
לא ידעתי עליו הרבה, ובאיזשהו שלב הגעתי למוד ציטוטים שלו (מספרים, או סתם ככה) ובאותו רגע הבנתי שהבנאדם הזה הוא בנאדם מדהים.
עברו כמה חודשים,
וחברה באה וסיפרה לי על איזה סדרה חדשה.
"under the dome" היא אמרה, "כדאי לך לראות"
הבטחתי לה שאני אבדוק..
שאני אראה אם זה מעניין.
"זה מבוסס על ספר של סטיבן קינג" היא הוסיפה.
שוב אמרתי שאני אבדוק, מה שלא עשיתי וחבל כי אז הייתי מכירה את הסדרה קודם,
ואחרי משהו כמו חודש באה חברה אחרת ואמרה "תקשיבי, יש סדרה, קוראים לה מתחת לכיפה השקופה. את חייבת לראות אותה."
זה היה אז חופש סוכות, והיה לי זמן,
אז אמרתי לה ששמעתי עליה, ושכן, ברור, אני אראה אותה.
ראיתי את הפרק הראשון,
עיירה במיין שנופלת עליה כיפה ביום בהיר אחד.
המשכתי לפרק השני, והשלישי והרביעי..
והגעתי תוך יומיים לפרק 13 האחרון, שאותו ראיתי במתח מטורף.
ואז זה נגמר, בהבטחה שהעונה השנייה תגיע ביוני 2014.
ואז הזמן התחיל לעבור.
ופתאום חזרה המחשבה של "זה מבוסס על ספר של סטיבן קינג".
בדיקה מהירה באתר של סטימצקי וצומת ספרים גילתה שהספר קיים בישראל.
תפסתי חברה, ורצתי לחנות הספרים הקרובה לביתי להזמין את הספר הנ"ל.
"אני רוצה להזמין את מתחת לכיפה השקופה (עם הזמן אני ואותה חברה שנייה שהמליצה לי על הסדרה קראנו לזה פשוט ברבי כי השם ארוך ומייגע) של סטיבן קינג"
"אה.. זה ספר גדול.."
גדול?
מה גדול?
חשבתי שהיא התכוונה לגדול מבחינת העלילה, משהו מדהים..
שבועיים ביודק אחרי אותו יום הספר הגיע,
שוב תפסתי את אותה חברה ורצנו לחנות מצויידות בכסף.
"היי, הזמנתי את מתחת לכיפה השקופה.. אמרו לי שהוא הגיע.."
"כן! כן! הנה שניה!" המוכרת התכופפה מתחת לדלפק והוציאה ספר בעובי של 5 סנטימטרים.
זה נשמע ממש מעט, אבל תקחו ספר שנמצא קרוב אליכם. תמדדו את העובי שלו. 2-3 סנטימטרים בדרך כלל.
אולי פחות.
תוך כדי מלמולים לאותה חברה של "לא ראיתי את זה מגיע" שילמתי ולקחתי את הספר.
במשך משהו כמו חצי שעה הוצאתי אותו מהשקית, הסתכלתי עליו, אמרתי "זה ענק" והחזרתי אותו.
וברגע שהגעתי הביתה התיישבתי והתחלתי לקרוא.
הדבר הכי קשה היה למצוא תנוחה נוחה.
הספר מכיל 1020 עמודים והוא שוקל משהו כמו חצי קילו (לא יודעת בדיוק אני לא משקל).
אי אפשר לשכב ולקרוא כי הוא נסגר מעצמו
אי אפשר להחזיק אותו בזמן ששוכבים על הגב כי זה ממש כואב כשהוא מחליק מהידיים (3 או 4 פעמים בערך)
כל תנוחה היא לא נוחה.
הדבר הבא שהיה קשה?
כמות הדמויות.
מרשימת הדמויות שסטיבן (ברוב טובו) כתב בתחילת הספר
יש 60 בני אדם, 3 כלבים,
ואלה אפילו לא כל הדמויות.
וכל דמות היא חשובה.
סטיבן קינג לעולם לא יציין דמות לא חשובה!
והסיפור ממשיך,
ונמשך,
ונמשך,
ונמשך,
ועברנו כבר רבע מהספר,
ובעלילה עבר בקושי יום אחד שלם.
ואנחנו ממשיכים לקרוא (פעם בשבוע בימי שבת כי רק אז באמת יש זמן כי זה ספר שדורש ממך לשקוע לתוכו כדי להבין)
וכבר עברנו חצי ספר ועברו רק 4 ימים.
ואני סוגרת אותו בעצבים מתוסכלת,
ואז חוזרת ופותחת שוב כי הסיפור מעניין.
ואני מתחברת לדמות האהובה עלי בסדרה (ג'יימס ג'וניור רני) ואני עצובה כשכואב לו,
וכשמגלים שיש לו גידול במוח,
והסיפור נמשך ונמשך ונמשך,
ואנחנו כבר בעמוד 879, ופה הכל מתחיל.
זה יום שישי,
ה27 בדצמבר 2013.
אני יושבת וקוראת, חושבת לעצמי שמחר (יום שבת לפני יומיים) אני אסיים את הספר..
ואז אני קוראת,
ועוזבת את הכיסא והשולחן ועוברת למיטה,
וממשיכה לקרוא,
ופתאום מתחילות להגיע דמעות.
ואני בוכה לאורך כל 120 העמודים האחרונים (בערך).
על הפיצוץ שהורג את רוב העיירה,
ועל המוות של אלה שהצליחו לברוח ממנו אבל סובלים ממחלות נשימה עקב הכימיקלים,
ועל המוות של ג'וניור,
ועל המוות של קרטר (שלמרות שהוא אנס את סמי ולמרות שהוא בצד של ביג ג'ים הוא דמות שלומדים לאהוב)
ועל הכאב של אולי,
ועל טוב הלב של איימס,
ועל האהבה של ג'וליה להוראס,
ועל נורי וג'ו,
ועל הכל.
וכשהסיפור נגמר, אני קוראת את הסוף שוב ושוב ושוב,
והשעה כבר אחת וחצי בלילה, ואני לא מסוגלת לעזוב את הספר.
במשך חודש וחצי (פחות או יותר, 13 בנובמבר עד 27 בדצמבר) הוא ישב בצד שלי, מחכה שאני אקרא ואגלה מה קורה בסוף,
אבל אז הגיע הסוף,
ושאב ממני את כל הכוחות שהיו לי,
וגרם לי לרצות לשבת בפינה חשוכה ולא לצאת משם שנים.
ובסוף כל הפרטים מתחברים.
כל ההתקפים,
וכל המלמולים,
"כולנו אוהדים את הקבוצה" מקבל משמעות אחרת,
ואחרי בסך הכל שבוע מתחת לכיפה,
הכל משתנה.
וגם אתה משתנה.
זה היה הספר הראשון של סטיבן קינג שקראתי,
אני מצפה לקרוא עוד.
אבל ממה שאני יודעת עד עכשיו,
סטיבן קינג הוא אחד הסופרים והאנשים שאני הכי מעריכה על כדור הארץ.
סגנון הכתיבה שלו ייחודי ומרתק,
ולמרות כמו הדמויות (והדפים) העצומה, הוא הצליח לגרום לי להתחבר לכל דמות, גם קצת.
כל 60 הדמויות האלה הן חלק בסיפור, גם אלה שמתו בעמודים הראשונים.
אבל שום דבר בספר, לא האמצע ולא הסוף,
משתווים לאותה תחושה שהייתה לי כשקראתי את הפרקים הראשונים באינטרנט.
על המטוס והמרמיטה.
"מחשבה אחרונה חלפה במוחה לפני האפלה שנופלת על כונוף על מרמיטות ועל בני אדם כאחד: מה קרה?"
וכמובן אותו סיום דרמטי של הפרק הראשון "התאריך היה 21 באוקטובר."
לנצח אני אזכור את התאריך בתור "יום הכיפה"
ולנצח אני אזכור את סטיבן קינג בתור אחד שגרם לי לפרוץ כמה מחסומים בכתיבה שלי.
“The road to hell is paved with adverbs.”
ובנימה קצת שונה,
עוד מעט 2014..
ואני חושבת שזה זמן טוב להגיד לכם תודה שהייתם איתי השנה,
השנה השלמה הראשונה שלי בישרא בלי לפרוש באמצע,
תודה שקראתם והבעתם תמיכה,
תודה שסבלתם את הקיטורים שלי,
תודה שאתם סולחים לי על הפערים העצומים בין פוסט לפוסט.
תודה.
♥
-גל.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Call Me G.