לפני כמעט שלושה שבועות רבתי עם אמא שלי.
זה לא קורה הרבה, כי אני נוטה להיות ילדה מרצה ולסתום את הפה, אבל הפעם הרשתי לעצמי לבסס את הגבולות שלי ולעמוד מאחוריהם.
אז כן, אני אבוא ואודה שעשיתי משהו קטנוני וילדותי, אבל לא רציתי לדבר איתה, אז לא עניתי כשהיא התקשרה.
רציתי להאמין שבגיל 24 (יותר קרוב ל25 אפילו) תהיה לי מספיק עצמאות כדי להחליט מתי ולמי אני עונה, ולא אהיה מחוייבת לנהל שיחה עם אף אחד כשלא מתאים לי.
אז יפה שרציתי להאמין,
אבל בשביל אדם שרואה רק את עצמו זה לא בסדר.
והיא המשיכה להתקשר, לא נתנה לי אפילו מספיק זמן לאסוף כוחות כדי לענות לה,
ואז אחרי השיחה האחרונה ב10 בלילה, התקשרה ב6 בבוקר.
ובואו נשים את העובדות על השולחן,
הייתי אחרי שבוע של כפולות לקראת פסח, הגוף והנפש שלי היו מותשים,
לא רציתי לתקשר עם אף אחד.
כי ידעתי שאחרי המשמרת של שישי, יש לי רק עד מוצש ואז אני חוזרת לעבוד.
לא היה לי הרבה זמן להתאושש, לא שהתאוששות מלאה בכלל הייתה אפשרית במצב הזה, אבל הפואנטה היא שלא היה לי זמן לכלום.
ולדבר איתה הוא לא משהו שאני רוצה ביום רגיל, אז ביום כזה עוד יותר.
בקיצור, בשיחת הטלפון שלנו בערב שבת, רגע לפני שיצאתי למשמרת, היא הטיחה בי בלי רחמים את העובדה שהיא פחדה שקרה לי משהו
ואז היא אמרה את המשפט שהפך הכל לכואב יותר.
"מה אם היית נופלת או משהו ואף אחד לא היה יודע?"
אני אנסה להסביר את זה בצורה הפשוטה ביותר.
אמא שלי לא ישנה לילה אחד (1), בגלל המחשבה הזו.
אני לא ישנה 24 וחצי שנים בגלל אותה מחשבה בדיוק.
עכשיו לכו תסבירו לאדם חיצוני שהמחשבה החד פעמית הזו שלו היא המחשבות החודרניות שלכם 24/7.
לכו תסבירו לאדם שבטוח שהסבל שלו תמיד גדול משלכם שאתם קמים כל בוקר עם המחשבה של "מה אם יקרה לי משהו היום" והולכים לישון כל לילה עם המחשבה של "ומה אם אמות בלילה?"
והיא שוב מציינת כמה החרדות שלי לא בריאות, כאילו אני לא חווה את זה בצורה פיזית.
ושוב אומרת כמה אני חייבת להירגע, כאילו זה לא כל מה שאני מנסה לעשות.
וכשאני מנסה להסביר לה שזה לא פשוט, ושאני עובדת על זה, היא לא מבינה כמה זה קשה.
כי אני אמנם לא מאובחנת רשמית אבל די קל להבין שמה שעובר עלי הוא לא נורמטיבי.
ואני לא צריכה פסיכולוג שיגיד לי שאני חרדתית כשאני מרגישה את הלב שלי נכנס לאובר דרייב סתם ככה באמצע היום בלי שום סיבה נראית לעין
ואני לא צריכה מישהו שיגיד לי שאני בדיכאון כשאני קמה בבוקר ולא מצליחה לתפקד בשום צורה.
אלה לא אבחנות עצמיות (שאני מעולה בהן) אלה עובדות מהשטח, שאני יודעת שאצטרך לאמת באמצעות בעל מקצוע ועדיף כמה שיותר מהר, אבל אני עוד לא במקום הזה שאני מרגישה מוכנה.
אז בינתיים אני אשב בשיעור על הפרעות נפשיות ואבכה כשהמרצה מתאר את הסימפטומים של חרדה ודיכאון.
ואני אחכה לשיעור על הפרעות אכילה למרות שאני יודעת בדיוק מה התשובה לשאלה "האם יש לי הפרעת אכילה"
ואני אמשיך לבכות ולנגב את הדמעות ולהמשיך ביום שלי כאילו כלום.
כי ככה אני רגילה.
והעמדת הפנים הזאת קלה יותר מלהתמודד עם הרגשות האלה
ועוד מעט השנה הזו תיגמר, ואסיים את התואר, ואקח את ההפסקה שמגיעה לי.
ואולי אז יהיה לי קצת יותר טוב,
אבל עם איך שאני מכירה את עצמי, תהיה לי הפסקה קצרה שבה אהיה במצב נפשי מעולה, ואחריה אחזור למצב הרדוד שאני נמצאת בו.
אני יודעת שהפוסט הזה קצת all over the place
ואני מקווה שבעוד כמה ימים אזכור לחגוג עשור למקום שמכיל את כל הרגשות שלי מאז גיל 14,
אבל עד אז
אני פשוט אמשיך לחיות.
גל ♥
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Call Me G.