.When you have lost hope, you have lost everything

כשהחלום הכי גרוע שלי מתחיל להפוך למציאות,

אני מבינה שיש בעיה רצינית.

בתור אחת שכותבת המון,

לשבת מול מסמך וורד ריק בלי לדעת מאיפה להתחיל,

זה סיוט.

אני כותבת שורה,

מוחקת,

מתחילה מחדש,

שוב מוחקת,

עשר פעמים.

ועדיין,

כלום לא מצליח.

ואני יושבת מתוסכלת,

מוחקת שוב,

כותבת עוד פעם מחדש,

התסכול גובר,

הדמעות מתחילות לרדת בלי שליטה,

אנחות יאוש,

ותחושה רעה מציפה את הגוף.

'זאת בסך הכל עבודה קטנה באזרחות' אני מזכירה לעצמי ומיד מתחרטת,

זאת לא עבודה קטנה.

זה פרוייקט שלם.

הוא חלק משמעותי מהבגרות.

ובתור ראש קבוצה רוב העומס נופל עלי.

רוב?

כל.

כל העומס של כל העבודה נופל עלי במקום על כל הקבוצה.

ואני יושבת מול המחשב,

מתוסכלת עד דמעות,

בזמן ששאר הקבוצה יושבת בבית,

עושה כל דבר חוץ מאת העבודה,

במחשבה ובידיעה שאני מטפלת בהכל.

אז ברור שבסוף זה יצא כמו שצריך,

והן יקבלו על זה קרדיט שלא מגיע להן,

רק בגלל שלי קצת קשה להיות המנהיגה כשאין לי את המקום המוכר שלי שנותן לי כוח וביטחון,

ורק בגלל שאני קצת מתבלבלת כשיש עלי לחץ,

ורק כי אני עסוקה בלהילחם בדמעות מאשר בלהגיד לקבוצה בבירור מה צריך לעשות,

ורק כי המחשבה שאנחנו גם ככה באיחור וגם ככה הציון שלנו ירד מלחיצה אותי,

ורק כי עוברים עלי ימים קשים של סוף החופש,

ורק בגלל שקשה לי לעבור שעות בלי המחשב שלי ובלי הפייסבוק כי רק שם אני מוצאת הגיון שעוזר לי,

ורק כי אני קצת בעייתית ויש לי קצת עניינים לא פתורים עם עצמי,

ורק כי אני מרגישה כלואה,

לכודה,

בתוךם כלוב שעשוי כולו מהמחשבות שרצות לי בראש,

כלוב שהופך אותי לחלשה,

לחסרת אונים,

כלוב שמוציא מהעולם כל הגיון שאי פעם היה לו,

כלוב שמשאיר אותי לבד בחושך,

כלוב שלא יתן לי לצאת עד שאני אמצא את הכוח,

אבל הבעיה היא שהכלוב הזה לקח גם אותו.

אני מספר ארבע,

בני לוריאן,

כוחה של מספר שש,

עלייתו של תשע,

נפילתו של חמש,

החיפוש של סאם,

המסמכים האבודים,

המורשות של שש,

המורשות של תשע,

המורשות האבודות,

היסטוריית החיפושים,

גארד,

ספאן,

מוגאדור,

לוריאן,

זה אולי לא אומר לכם כלום.

אבל לי זה אומר המון.

סדרת הספרים "בני לוריאן" היא סדרת הספרים האהובה עלי.

אני עוקבת באובססיביות אחרי כל דבר שקשור אליה,

יודעת על ספרים חדשים עוד לפני שהם יוצאים,

יודעת על תאריכים ועל זמנים משוערים לתרגום הספרים,

יודעת מחירים ואיפה אני יכולה להשיג כל ספר,

מכירה מהדורות כאלה וכאלה של הספרים באנגלית,

בקיצור,

מעריצה,

מכורה,

אובססיבית,

איך שלא תקראו לזה,

זאת אני.

אנשים לא מבינים את זה.

הם יבינו אובססיביות כזאת למשחקי הרעב, או דמדומים,

אבל לסדרת ספרים לא מוכרת כל כך?

אז תנו לי להגיד משהו אחד קטן,

הספר הראשון בסדרה,

"אני מספר ארבע",

היה החבר היחיד שלי בתקופות שבהן הרגשתי לבד.

בטיסה לספרד עם סבא וסבתא שלי,

לקחתי 3 ספרים.

"אני מספר ארבע"

"צופן דה וינצ'י"

ו"מלך הגנבים"

את כולם קראתי לפחות פעם אחת בעבר,

אבל עדיין,

במשך כל ה10 ימים שביליתי בספרד -הרוב בנסיעות ובבתי מלון-

ובמשך שתי הטיסות,

לא קראתי אף ספר חוץ מאת "אני מספר ארבע".

קראתי אותו לפחות 5 פעמים.

שוב ושוב ושוב.

בכיתי בכל פעם שהנרי מת.

חייכתי בכל פעם ששש באה לעזור.

הפכתי את הספר הזה לדבר הכי קרוב אלי.

את הסיפור אני מכירה כבר בערך 3 שנים.

3 שנים אני אובססיבית לסדרה הזאת כמו שלא הייתי לשום דבר אחר בכל החיים שלי.

אני זוכרת את הפעם הראשונה שקראתי את הספר.

אני מתחברת לדמויות נורא מהר.

תוך שניה ג'ון (מספר ארבע) הפך להיות האהוב עלי.

תוך שניה הנרי הפך להיות דמות נורא משמעותית בחיים שלי.

תוך שניה נשבר לי הלב כשנאמר המשפט "תמיד יש תקווה".

תוך שניה הבנתי שסאם הולך להרוס אותי.

תוך שניה הבנתי ששש תעזור לי.

תוך שניה,

הבנתי כמה ערך יהיה לספר הזה בשבילי בעתיד.

ובנוגע למשפט,

תמיד יש תקווה,

יש לי על הקיר בחדר ציטוטים מספרים.

והציטוט האהוב עלי הוא זה:

"תמיד יש תקווה, הנרי, [...] עוד יהיו התפתחויות חדשות. לא כל המידע הגיע. עדיין אל תרים ידיים."

[...]

"זה הדבר האחרון אפשר לאבד, [...] כשאתה מאבד תקווה, אתה מאבד הכל. וכשאתה חושב שהכל אבוד, כשהכול קודר ונוראי, תמיד יש תקווה."

הציטוט הזה,

היום כשאני מסתכלת על זה,

חיזק אותי.

הפך אותי למי שאני,

כי אני רואה את התקווה.

כל הזמן.

אני מאמינה שתמיד יש תקווה.

ואני תמיד מצטטת את זה.

את הציטוט הזה.

כשאתה מאבד תקווה, אתה מאבד הכל.

ואני יושבת פה עכשיו,

מדפדפת בספר,

מגיעה למוות של הנרי,

מרגישה את הכאב בלב,

את הדמעות בעיניים,

אני לא צריכה לקרוא כדי לדעת מה קורה.

זה ישבור אותי בכל פעם.

ואני בנאדם שלא נשבר בקלות.

בנאדם שלא נשבר בכלל.

לפני יומיים ביג טיים ראש הודיעו שהם כנראה לוקחים הפסקה, כולם פירשו את זה שהם מתפרקים, אנשים בכו, ואני לא הרגשתי כלום.

אולי הלב שלי באמת עשוי מקרח כמו שחברות שלי אומרות,

אבל המוות של הנרי ישבור אותי תמיד.

וזה כל מה שרציתי להגיד.

והיה לי נורא חשוב לספר לכם על הספר הזה.

והסדרה הזאת.

שעכשיו יצא לה הספר הרביעי בארצות הברית,

והוא כנראה יתורגם עד לשנה הבאה.

בני לוראין.

אני מספר ארבע.

כוחה של מספר שש.

עלייתו של תשע.

נפילתו של חמש.

ויש את הנספחים.

תנסו.

תנו לזה צ'אנס.

♥

גל.

כבר יומיים שלא ישנתי כמו שצריך בלילה.

ששכבתי במיטה, עד 1-2 והייתי בפלאפון.

בפייסבוק.

טוויטר.

אינסטגרם.

טאמבלר.

קראתי פאנפיקים.

ולא שמתי לב שהזמן עבר ושעכשיו כבר אמצע הלילה ואני צריכה לישון.

חשבתי כמה פעמים במהלך הלילה לקום מהמיטה ולשבת לכתוב במחשב.

זה כל הזמן נשאר בגדר מחשבה..

ואני יושבת כאן עכשיו

שעת צהריים מאוחרת

כותבת כל מה שיושב לי על הלב בנושאים מסויימים,

שופכת את כל המחשבות

נואשת לשעות שינה שכנראה גם היום לא יגיעו

מתענה בכאבי גב שלא עוברים

מאבדת ריכוז

נואשת לשקט.

אני חושבת שאני קצת משתגעת פה..