"יאללה, בנות!" המורה קראה בקול גדול לחבורת הבנות שרצה בסיבובים באולם הספורט. "יש לכן עוד שתיים וחצי דקות, זה לא הרבה." הסתכלתי עליה רצה. גם כשהיא רצה היא הייתה יפה. שיערה השחור אסוף בפקעת על עורפה, בגדי הספורט שלא לא היו מסמרטוטים ואף מגוהצים למדי. הסתכלתי עליה - על אחותי הקטנה. רצה. המורה הגיעה אליי בחיוך: "את לא מתכוונת לרוץ?" המהמתי לעברה משהו על בעיות בברך והראיתי את האישור מהאורתופד. מבטה נראה מרחם והיא התיישבה לידי. "אחותך זה משהו מיוחד..." המורה אמרה בחיוך, חייכתי גם אני, חושבת, היא בעצמה מיוחדת מאוד. הדקות הבאות עברו כרוח סערה. הבנות היו אדומות, מיוזעות וחלקן אף קצרות נשימה. "כל הכבוד לכן, רצתן עשר דקות." אמרה המורה ושלחה אותן לשתות מים. אחותי הגיעה. קצרת נשימה ואדומה בכל פניה. אולי ממים או אולי באמת מחום, אני מקווה מאוד שהיא לא עומדת להתייבש, כי אני לא אעמוד בזה. חשבתי לעצמי, בעודה מתחילה לחפש את בקבוק המים שלה, זה של ההלו-קיטי. "קומי." היא הגיעה למקום בו ישבתי וכמעט צעקה עליי, "אני צריכה את הבקבוק מים." קמתי. כי אימא אומרת שזה לא טוב להיתקל בה כשהיא קצרת-רוח, עוד יכול להיות כאן גוג ומגוג. היא לא מצאה את הבקבוק והחלה להשתולל. בשביל ילדה בגילה, זה לא כזה משבר גדול. בשבילה זה כן. החלטתי לשים לזה סוף ולהוציא אותה מהשיעור. גם ככה המבטים התמהים של הבנות יותר הלחיצו אותה וגרמו לה להשתולל עוד יותר. גררתי אותה החוצה, עם תיק בית-הספר שלי, מתקשרת לאימא ביד אחת וביד השנייה לופתת את זרועה בחוזקה, מחשש שתברח. אימא הגיעה אחרי עשר דקות, שבהן היא השתוללה עוד יותר. ניסיתי שלא להרים עליה יד וזה היה קשה מדי. אני יודעת מה אימא שלי חושבת על זה שאני מרימה עליה ידיים- היא לא אוהבת את זה וכועסת עליי מאוד. כשאימא הגיעה היא פרצה בבכי ונכנסה לאוטו, מספרת לאימא מה קרה היום בבית ספר ואת זה שגנבו לה את בקבוק ההלו-קיטי שהיא כל כך אוהבת. כשהגענו הביתה, אימא הרגיעה אותה ואני שבתי והסתכלתי על האבחון שהיה מונח על השולחן. "שם: שקד. גיל:10.9. תאריך לידה:23/05/2004 . אבחון: אוטיסטית דרגה קלה, אוהבת מאוד בקבוקים של הלו קיטי." ~~~
עוד ארבעה ימים כיתה י"ב. שמיניסטית תשע"ה, אני מתרגשת.3:
אני צריכה שמישהו יעריך אותי כמו שאני מעריכה אותו- זה לא קורה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
תקראו לזה, איך שבא לכם