אז בואי ניסע לרדוף אחרי השקט...

יש הרבה מצבים בהם אני מתלבטת אם הייתי יותר מדי חושפנית עם מה שאני מפרסמת כאן, או שאני בסדר עם זה.

יש פעמים שאני מבינה שאני די מגזימה, אז אני מוחקת או מעבירה לטיוטות, כך שזכרונות או פוסטים שכתבתי ב05-11/2012 לא נמצאים כאן בכלל, או שהם כתובים במקום אחר, או שאני פשוט זוכרת מה קרה, אז אין טעם לכתוב.

יש מצבים שאני מפרסמת כאן, אבל לא תמיד בלב שלם, כי אני מרגישה שאולי עברתי קצת את גבול הטעם הטוב יחס שלי אליהן, או שבדרך שבה אני רואה את העולם.

בקיצור, הנקודה היא שכבר די הרבה זמן אני כותבת ומוחקת, מחזירה שוב, מנסה לשחזר ושוב מוחקת. לפעמים זה הולך טוב, ולפעמים לא.

כרגע אני במצב כפית, יושבת לי מצונפת בשורה הראשונה בהסעה, הרחק מהבנות של השכבה, שאליהן כבר ממזמן הפסקתי לנסות להתחבר, מוזיקה היסטרית באוזניים, שגורמת לי לשמוע במעומעם את הצחקוקים הדי מוגזמים שלהן, ומתפללת שאגיע הביתה.

מד האחוזים של הסוללה שלי עומד על תשעים כרגע, הודות לרב המקסים שלא אמר לי כלום על זה שפעם ראשונה בחיי הטענתי בשיעור, ובכללי-בכיתה.

אני רק רוצה להגיע הביתה ולישון, לסלק את המחשבות המטרידות האלה ולהתפלל לי בשקט שהטיפול מחר יעבור בסדר.

אימא צחקה עליי אתמול, ואני מרגישה נורא על זה שלא הבנתי אותה. אבל אימא זאת אימא, על אמא שלי אני לא יכולה לכעוס.

היום בבוקר מצאתי את השרשרת הדי אבודה שלי ונזכרתי שאמא הביאה לי אותה לפני שנתיים, בערך סביב יום הולדת 16.

השרשרת היא קוביות, והיא הייתה פעם צמיד שסבתא שלי קנתה לי בהיותי קטנה. (אם בהתחשב בעובדה שהטבעת של אימא שלי הייתה אחלה צמיד פעם)

לקוביה, כמו לקוביה יש שש פאות, וכאן היא מופיעה כפול שתיים. שתי קוביות. שמכתיבות לי את כללי המשחק והחיים,

אלה שאני רוצה די לשנות במצבים מסומים, בידעה ברורה שהגיוני שאני  אצליח לעשות את זה.

שיהיה לכם יום קסום :)