אז בואי ניסע לרדוף אחרי השקט...

ברגעים אלו ממש אני מוצאת את עצמי בוכה.

הדעמות זולגות ואני בוכה, מחייכת לעצמי חיוך גדול ומסתכלת חזרה במי שהייתי פעם. בילדה הקטנה שהייתי פעם. באיך שגדלתי להיות מי שאני היום.

אני בוכה כאן, ולא מתוך פחד, ייאוש או עצב. אני בוכה כאן מתוך אושר. אושר טהור, צרוף ואמיתי.

אני מרגישה אמיצה על פתיחת הפצעים בטיול השנתי בשבוע שעבר. השליש החסר שבי מתחיל טיפה להתמלאות על ידי בנות הכיתה, ועד עכשיו לא ייחסתי לשליש הזה בכלל חשיבות.

קטנה שלי,

אני בוכה כאן. בכי טהור. בכי של אהבה. בכי של אושר.

אני אוהבת אותך,

אחותך (הכמעט) גדולה.

אני הכי מאושרת בעולם, ואני בוכה.

וטוב לי, ממש טוב לי.

עריכה:

יהיה בסדר! :)