אז בואי ניסע לרדוף אחרי השקט...

כמו שאמרתי בפוסט הקודם, הרבה השתנה לאחרונה. בימים האחרונים אני נשארת ערה עד מאוחר וחושבת איך זה השתנה, וממה. עד שהעיינים שלי כבר לא יכולות לעמוד בזה, ואני נרדמת קבוע בשעה רבע לאחת-עשרה.

נכון, יש כאלה שיצחקו עליי ויגידו שרבע לאחת-עשרה בלילה זה לא כזה מאוחר, אבל מאחר שאני בכיתה י״ב, לומדת יחסית קשה, וחוזרת כל יום בארבע-חמש הביתה (לפעמים אני גפ נוסעת ישר לעבודה) אז אני מגיעה באפיסת כוחות למיטה, ומשתדלת להשאיר לעצמי את הרבע שעה הזאת ביום, מעשר וחצי-לשיחה עם הקב׳ה.

המחשבות שלי כרגע מרוכזות ב-A (שם בדוי), אחותי הקטנה, אני מנסה לסלק אותן, והמחשבות לא בדיוק מסרבות להרפות.

אני מקבלת עזרה ממקור חיצוני, וחרא על העולם, לא אכפת לי שאמא תגלה על הבלוג הזה, כי היא יודעת יותר טוב ממני מה עובר עליי, ישבתי איתה לשיחה וגוללתי לה את מעללי בחיפוש אחר השירות הלאומי, היא עזרה לי להתכוון ולהתקבע, וביחד שללנו את האפשרות של סיירות ל״מרכזים להעמקת יהדות״ בעוד אמא טוענת ש״זה לא מתאים לך, ואת לא בדיוק ברמה הרוחנית הדתית הגבוהה של ללכת וללמד יהדות בכיתה של חילונים.״

היא הסבירה לי מה עשיתי לא נכון בשיחה עם המראיינת לצבא, ושמחתי על זה שהצהרתי עוד לפני שזימנו אותי לשיחה עם הקב״ן, מטומטמת שכמותי, אבל מה.. הייתי בכיתה י״א, והתרגשתי מהמעמד. אבל עכשיו מה בדיוק אכפת לי? הצבא לא רוצה אותי? סבבה, אני אמצא לי מקום שירות משמעותי בתחום שאני אוהבת. עדיף לי לעשות משהו שאני אוהבת מאשר להעביר שנתיים שלמות במקום לא אהוב, או לחלופין בצבא, מסגרת שלחלוטין כמעט לא מתאימה לי.

החודשים האחרונים עברו עליי כמו סרט. נפתחתי, בכיתי, צחקתי, סיפרתי, התחלתי, סיימתי, לימודים, עבודה, שטויות וכו׳... מבוגרת בת 18 טיפוסית לכל דבר ועניין...:) 

אני כרגע על קוצים, בטירוף. וכואבת לי הבטן, ממש. הנסיעה למפון הולכת להיות מפרכת, כי יורד שלג בחרמון וכנראה האתר נפתח. אני מה זה מקווה שנספיק להגיע. בא לי מרק, וקציצות, וחמין. הכל של סבתא. כי סבתא מבשלת מעולה!!(סליחה אמא) 

יום ההולדת שלי נחגג ברוב הדר ופאר בשתי הפעמים, (ממאמרי אבא:״את, כל יומיים את חוגגת.

אני:״היי! יום הולדת יש פעם בשנה, יום הולדת 18 יש רק פעם בחיים, תן לחגוג! הוא פרץ בצחוק) עם דגש יותר על יום-ההולדת העברי, כי ט׳ טבת היה היום שבו החיים של ההורים שלי התשנו מקצה לקצה והם נכנסו למלחמה. אני נכנסתי למלחמה. 

תחושת האושר שמלווה אותי כבר חושש וקצת לא מרפה, והיא מתבטאת בהמון מובנים. הציונים שלי עלו פלאים, הממוצע שלי מצוין, אני זוכה לשבחים מהמחנכת שלי ומהחברות שלי, שהתקרבו אליי יותר וזה פשוט מושלם. 

האושר האחרון שהיה לי הוא אתמול. חגגו יום הולדת ל-H, חברה ממש טובה שלי. עשינו הםרשת חלה והכנו חלות ממש טעימות, היא בירכה את כולנו וכל ברכה גררה פרץ צחוק אדיר מפי כולנו, בקטע הטוב. רצינו ללכת להדרים לאחר מכן, אבל הבנו שעם כל המבחנים/מתכונות/נסיעה שיש לנו-זה לא יכול לצאת לפועל, אז הבטחנו שנקבע ביום יותר נוח ושמשי, כי היה ממש קר בחוץ.

הייתי רוצה להעלאות לכאן א התמונות האחרונות שצילמתי, ולהראות לעצמי שאני מתגברת על הפחד שלי, ומתחילה להוכיח לכולם מי אני, ואיך התבגרתי.

מה שמזכיר לי: השבוע גיליתי למטפל שלי שיש לי חרדת בחינות, מוות וגבהים. אני אחת שלא מסוגלת להדליק טלוויזיה ביום השואה, ושתוקפץ אותי חרדת בחינות, הרגל שלי מתחילה לנוע מעליה באופן חזק, וגורמת לי ליפול על האצפה אם אני קמה מהשולחן לשירותים באמצע המבחן. 

החרדה ממות היא מסוג הדברים שהוא הסביר שכל בני הנוער מפחדים ממנה משום מה, לאור הרצעחות האחרונות והרצח המזעזע של הנער בן ה-14 לפני כמה זמן, זה עורר בי שוב את הפחד ש״מה היה קורה אם...״ 

״מה היה קורה אם..״/״ואם היו אומרים לך..״ אמא הביאה את הספר מאחד המרכזים בהם היא עובדת, והחליטה שעדיין לא הגעתי לגיל המתאים לקרוא אותו. קיבלתי את זה ברוח טובה, ואמרתי שאני כן יכולה לקרוא אותו. אמא הסבירה לי שזה נכון, אבל היא לא יודעת עד כמה אני אבין אותו עד הסוף. 

אמרתי לה אז שכדאי שאני אחכה, והבטחתי לעצמי בשקט ללכת לספרייה ולקחת את כל הספרים שאני צריכה לקרוא ושלא נמצאים בבית. בינתיים זה עומד על ספר אחד.

כרגע התחלנו לנסוע מהרצליה לקריית-שמונה, לבית של סבא וסבתא.ואין מאושרת ממני. 

מקווה לצלם המון תמונות. ואני עצובה שאני לא יכולה להישאר עוד יום, בגלל המבחן בתנ׳ך שנתקע לי לפני מתמטיקה.

אבל יאללה למי אכפת? זה עדיין שלג!!!

(13:55)

הגענו ברוך השם! וממש ממש קר לי. צילמתי כמה תמונות די מגניבות של הערפל, כי אי אפשר היה לראות את היישובים ואת השלג.

הודות למחממי האוזניים הוורודות והמקסימות שלי, לא קר לי באוזניים. הן הצילואותי בסערה האחרונה למרות שהן כמעט עפו ברוח. הגענו לבית של סבא וסבתא, וישר מתקפת חיבוקים. בני הדודים שלי כל כך נהגרים ומקסימים במילים שאני לא יכולה לתאר.

אני גם לא יכולה לתאר את האושר שלי במילים. חוויתי כרגע אושר צרוף, שקורה בכל פעם שאנחנו מגיעים אליהם. הן השמיעו לי רימקסים של הקלטות מהוואטסאפ המשפחתי וכל כך צחקתי!!

אני כל כך רוצה שהקשר הזה יהיה טוב גם מצד המשפחה של אבא, אבל שם יש כמה מכשולים בדרך. ראשית, הדודים שלי לא בדיוק מאפשרים לילדיהם ליצור איתנו שיחות, כי הם חוששים שאנחנו נשפיע עליהם לרעה.(לכו תבינו חרדים..) שנית, בני הדודים מהצד הזה כבר עברו שטיפת מוח רצינית מאותם דודים, והם מסרבים לדבר איתי כשאני עם הטפון הנייד שלי מסוג אייפון ארבע, אותו הם מכנים ״תועבה.״ ו״למה לעזאזח את מחזיקה מכשיר כזה ביד?!״ וכמובן (איך לא?!) ״ה׳ ירחם! זה אסור!!!״

==
 

נכון, הם משפחה. נכון, אני מאוד מאוד אוהבת אותם, אבל בשנים האחרונות שבתות בר-מצווה איתם הפכו לסבל אחד גדול. כן.. אני יודעת שאני לא אמורה ללכלך עליהם, אבל אני מנצלת את הבמה הזאץ כדי להזכיר לעצי שאחרי הכל אני זאת אני, ואנשים צריכים לקבל אותי כמו שאני. 

כן.. אני מאוד מאוד אוהבת אותם. וכן, אני יודעת שאני צריכה לקבל אותם, וכן וכן וכן.

ההרגשה הזאת של הבחילה שמגיעה לי כשאנחנו מגיעים לשבתות בר-מצווה היא חרא הרגשה. אחרי כל החיבוקים והנשיקות (שזה גם קצת סבל בשבילי, הם פשוט שבט!!!) יגיעו תמיד אותם הערות עוקצניות.

״למה את עם שיעור פזור? זה ממש לא צנוע!״  ״למה *** ו-*** (אחיותיי) לא הגיעו? הן הולכות לפספס שבת מדהימה!״ (בטח מדהימה, אולי לכם. אני אשב בשקט ואסבול!) ״את רוצה לעשות שירות לאומי, למה לך?״

״בת כמה את? 18? נו.. אז מתי שידוך?!״ (אחי, וואט דה פאק..)  וכאלה וכאלה..

נכון, אני אוהבת אותם (וסליחה שחזרתי על זה כל כך הרבה) נכון, הם משפחה. נכון, אני יודעת שאני לא אמורה לסבול איתם. 

השנה היו חנו שלושה אירועים משפחתיים איתם. השניים הראשונים היו בשבילי סבל גדול, למרות שהאוכל של סבתא היה טעים בצורה בלתי רגילה! (אולי בגלל שהפעם האחרונה מאז 2014 שפגשתי אותם, הייתה בברית של בן דודי *****, לפני שנה וחצי עוד מעט..) האירוע השלישי היה נחמד, חתונה. כמובן שסבתא שלי התברברה על אחותי ״את רוצה שאני אהיה בחתונה שלך?!, אז תתחתני השנה!״ 

דודה שלי, המקסימה (ובעלת ה-11 ילדים):״עזבי אותה, היא עוד צעירה.״ 

כן, זה ממש לא מרגש אותי שהפעם האחרונה שראיתי את בני דודי הייתה לפני חודשיים. כן, אני בוודאות לא הולכת להגיע לבת-מצווה של ***** בפורים, כי זה נופל לפני המתכונות.

כן, הפעם האחרונה שראיתי את סבא וסבתא שלי הייתה לפני שבועיים.

וכן, מותר לי לשבור מוסכמות ולפרוץ גבולות, ולהרכיז בשקט שאני לא בדיוק מתגעגעת אליהם.

בכל זאת יצא שזיהמתי את הפוסט. 

שבת שלום וסערונת מקסימה לכולכם :))

עריכה: (17/01/2015)

הייתה שבת מצחיקה כל כך! תמיד תפסתי את סבא שלי בלור אדם נורא עצבני, אך בשנים האחרונות הוא נהיה ממש ממש רגיש.

היה לי מאוד עצוב לשמוע שדווקא בסערה הקטנטנה הזו התפוצץ להם הדוד. 

למדנו לתנ׳ך בשבת, ומזה הרבה זמן לא היו הפרעות מצד בני דודיי. הם רצו שנישאר לאכול איתם פיצה ביתית, אבל היינו חייבים לנסוע.. אוף!!!:(

כרגע אני תקועה בפקק, מאחוריי יושב בן של חברים של ההורים ושר בקולי-קולות עם דודה שלי שירים במזרחית.

זה כל כך מצחיק!!!😂

בע׳ה שנגיע. וברוך השם, הצלחתי לא להסתכל בפלאפון בשבת...