המבחן בלשון הלך לי יותר טוב ממה שציפיתי. עכשיו נשאר רק מתכונת באנגלית, מבחן בע"פ במחשבת ומבחן בתנ"ך. עוד שבוע, ועוד מעט פסח. אני מתחילה להילחץ, קצת.
אני לא רוצה לחזור על הרפרטואר הקבוע, של "המון דברים השתנו לאחרונה, כולל אני." כי זה נראה לי קצת נדוש.
אני גם לא מצליחה לסדר את המחשבות שלי באופן הגיוני, כדי שיתאימו למה שאני רוצה לכתוב/להגיד, בעיקר לכתוב. היום היה לי מבחן בלשון, לקח לי שלוש טיוטות, שבעה סוגים שונים של ניסוחים ושעה וחצי כדי לכתוב את החיבור. אני לא יכולה לתאר לכם כמה נימוקים/מחשבות/דוגמאות היכו בי בשנייה שהסתכלתי על הנושא, אבל המילים כאילו נעתקו איך שבאתי לכתוב אותם. ניסיתי לכתוב ולא הצלחתי. אמרתי לעצמי "טוב, תכתבי בנקודות, אולי זה יעזור." ושוב לא הצלחתי. רק אחרי שסיימתי שני פרקים מכלל המבחן, המילים שוב היכו בי והצלחתי לכתוב את החיבור כמו שצריך.
הדבר הזה קורה לי גם בכתיבה רגילה. קשה לי נורא להקליד בלי להתבלבל, לכתוב בלי להתבלבל, ויותר מכל, קשה לי נורא לכתוב סיפורים, שירים או קטעים קצרים. פעם, לפני בערך שנה וחצי, הייתי כותבת המון. בזמן הזה הצלחתי לכתוב שני סיפורים ולהתחיל עוד אחד. את השלישי לא סיימתי, הוא עדיין בחצי דרך-המלך. להגיד שהלימודים קצת עיכבו אותו? כן. להגיד שהמבצע בקיץ האחרון והעבודה הבלתי-פוסקת גם עיכבו אותו? אפשר להגיד שכן.
להגיד שמקור הבעיה הוא חוסר הזמן והרעיונות שלי? כן, אני די מאשימה את עצמי.
אבל זה לא בדיוק העניין. אני יודעת שאין לי כל-כך זמן, אני יודעת שאני נמצאת כרגע במירוץ להשלמת הבגרויות.
אבל קשה לי, באמת קשה לי בלי הכתיבה. היא כל-כך חסרה לי שאני מרגישה ריקנות. ממש ריקנות.
קשה לי בעוד מיוליון ואחת תחומים שקשורים לבית הספר. אחת מהן זה כרגיל, הבעיה החברתית. היום, אחרי שלוש וחצי השעות שישבתי על הטוסיק שלוש שעות ועשיתי מבחן בלשון, התרחש לו בפעם העשירית בערך[ואני ממש לא מגזימה] שיעור חינוך האהוב עליי מכל. המורה הסבירה על השבת-שכבה. כן, כן, שבת סיום י"ב. וביקשה מאיתנו להוציא עטים. פה חשדתי. לאחר כמה שניות, ערימה ענקית של מחברות, הנושאות את שם כל אחת מהכיתה נגלתה לפניי, והבקשה התפוצצה לי בפנים: "אני רוצה שתכתבו מה אתן זוכרות מאותה ילדה במהלך השש שנים האלה."
פאק, איך אני לעזאזל יוצאת מזה?!
נלחצתי. באמת נלחצתי. אני עם הכיתה הזו שש שנים, מכירה את כולן במראה, גיל, ימי הולדת ואפילו שמות אחים. אבל כשהעברתי במוחי שש שנים, הצלחתי להגיע לאירועים שקרו, רק עם בנות מסוימות שבאמת התחברתי אליהן. איך אני צריכה לכתוב מזכרת ל-29 בנות, כשלחצי מהן אין לי בכלל כל קשר?! משימה קשה. המורה צחקה ואמרה שזה בונוס למבחן בלשון. כן, בטח.
איכשהו, צלחתי בהצלחה מרובה, יש לציין, את החצי הראשון של הבנות. חשבתי בהתחלה לכתוב "מצטערת שלא זכיתי להכיר מספיק." אבל לא רציתי לצאת רעה, או בלשונן:"כלבה." היו כאלה שכתבתי להן באמת מעומק הלב, היו כאלה שחירטטתי והעתקתי מבנות אחרות, והיו כאלה שפשוט לא כתבתי.כי לא הרגשתי צורך לכתוב. כן, אני יודעת שיכול להיות שהן ירמו גבה בסוף שנה. וכן, אני מודה שאני מאוד סקנית לדעת מה כתבו עליי. וכן, אני רוצה לכתוב להן "מצטערת שלא זכיתי להכיר." ואני חושבת שאני אעשה את זה לחצי השני.
אני לא יודעת למה, אני מתגעגעת לסבא וסבתא שלי בטירוף! ראיתי אותם ביום חמישי בשבוע שעבר, ואני בע"ה אראה אותם בפסח, אבל זה נראה לי עוד ממש הרבה זמן! מה שמזכיר לי שהשבועות חולפים עליי כהרף עין, אני עוד לא ממצמצת ועובר לי עוד שבוע. כנראה בגלל העומס.
אמא אומרת את זה גם. אז יאללה, רק עוד שלושה שבועות ואני רואה שוב את המשפחה המקסימה שלי! ואת החברה המדהימה שלי! ואת האחיינית החדשה שלה :))
חבל שאני לא יכולה לגיד את זה על המשפחה של אבא.
אני חושבת שאלוקים ניסה להכשיל אותי כדי לבדוק אותי, אבל היופי הוא שעמדתי בזה כמו גדולה.
וכדי לסיים את הפוסט הזה בניחוח מתוק, למרות שבסוף יצא שקצת זיהמתי אותו, vנה לכם תמונה מהוללת של הציון המהולל שלי בסוציולוגיה במבחן האחרון
ושני שירים שמשום מה נדבקו לי לראש.
והשיר האהוב עליי מכולם.
טוב נו, אולי אחרי השירים של טיילור סוויפט.
עריכה: חזרה לי קצת ההרגשה הטובה, והרצון לכתוב. שתהיה לכולם שבת שלום!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
תקראו לזה, איך שבא לכם
