תהיתם לעצמכם פעם איך זה לא להרגיש אתה? איך זה לחשוב שאתה משחק אותה
שמח, כשבעצם אתה נקרע מבפנים?
זאת בדיוק ההרגשה שלי בימים האחרונים. אני מרגישה עשייה, סיפוק וכל
שאר הדברים הטובים בשירות הלאומי, אבל אני מתחילה לחשוב על העתיד. מה יקרה אם אני
לא אעשה שנה שנייה. איך אני ארגיש? אני ארגיש רע. כי למה שכולם ישרתו שנתיים ואני
לא?
ההרגשה הזו היא של "כאילו".
כאילו אני סתם עושה, סתם קמה בבוקר, סתם סוחבת את עצמי באוטובוס,
ותולשת את עצמי מהמיטה בשש ורבע בבוקר.
סתם, סתם סתם..
אבל זה בכלל לא סתם. זאת עשייה. היא מבורכת. היא טובה, היא מספקת. אבל
למה אני לא מרגישה את אותו ההתלהבות, השמחה, באושר שהרגשתי בחצי-שנה הראשונה? למה
אני צריכה לעטות מסיכה ולבודד את הרגשות שלי מאלה של כולם.
היום יצאתי להפסקה בסביבות השעה 11, וקניתי סלט גדול. מושקע כזה עם
גבינה בולגרית. אכלתי את כולו, מרוב רעב. הכוח-עזר במטבח חלב אמרה לי לבריאות,
ושהיא גאה בי. ולא הבנתי על מה - בסך-הכל אכלתי סלט. וכן, הוא היה טעים, וכן
סיימתי את כולו. (בדרך-כלל אני משאירה ונותנת לאחות שבאה לאכול ולא נשאר לה כלום או
זורקת. לרוב אני זורקת(
כעיקרון, אני כן אני. אני דבקה בהרגלים שלי, ומגיעה לשירות יום-יום,
למרות שפשוט בא לי לשבור את הכלים ולהכריז שאני מתפטרת עכשיו, אחרי כל מה שהיה.
זה מצחיק, בהתחלה הרגשתי חרא עם מה שהאחות האחראית הבהירה לי, ואז
השלמתי עם זה. ברביעי האחרון סיפרתי
את זה לאחת מבנות-השירות, והיא לקחה את זה ממש קשה. היא אמרה שהיא רוצה לצאת
"לזעוק את זעקתי" במידה ואני לא אעשה את זה. הבטחתי לה שאני אעשה את זה,
העיקר שלא תחולל מהומה. כמובן שעד שעכשיו אני מקללת את הרגע בו בחרתי לעשות את זה
ודוחה את הקץ, בטענה שלמנהלת המחלקה אין זמן בגרוש. וזה חצי-שקר, כי גם לי אין זמן
לנשום. ועל אחת כמה וכמה שגם לה אין.
ההרגשה הזו נחתה עליי אתמול, במהלך הנסיעה חזרה מהחופשה בים-המלח.
משפחתי ואנוכי היינו בשלושה ימים מדהימים עם המווון שמש - בים-המלח. גם היה כיף, וגם פעם ראשונה הייתי
בים-המלח, אז היה סופר-דופר כיף
לא הייתי רגועה בנסיעה, כי לא
הייתי יכולה להתמתח, וכי כאבה לי מאוד הבטן, למרות שבכלל היא לא עשתה בלאגן כמו
בשבועות האחרונים, שהיא כן עושה. (אני מתייחסת לבטן שלי כמו איזה תינוק..;) אני בעצמי
הרגשתי כמו תינוק שסובל מאיזה משהו, בקיצור – לא היה כיף.
הנסיעה ארכה לא הרבה זמן, והגעתי הביתה עייפה מאוד. אבל אז אכלתי סרטים קשים שאני
צריכה לחזור לשירות, ולא יכולתי להירדם כמו שצריך.
משום מה, לאחרונה, בין אם אני ישנה או לא ישנה בצהרי שבתב, אני אף-פעם לא נרדמת
בשעה נורמלית, וזה מעצבן פיצוצים!
השיחות שלי עם אמא שלי נהיו יותר תכופות. וזה כיף שיש אדם שמכיר אותך טוב, יודע מה
את רוצה להגיד ומדובב אותך בצורה הכי נכונה כשאת נאלמת דום.
דיברתי עם אמא שלי היום, והיא כיוונה אותי לנקודות שאני צריכה להזכיר בשיחה עם
מנהלת המחלקה. (שתהיה ברגע שאני אאזור אומץ לקבוע אותה.) נוסף, (אני מאוד אוהבת את
מילת הקישור הזו משום מה) אמא שלי גם עזרה לי להתכונן לריאיון שיהיה לי בע"ה
מחר בחיפושי האידיוטי והלא כל-כך הגיוני אחר התקן שלי לשנה הבאה.
השיחות שלי עם אמא שלי הן כיפיות מאוד, אבל היא גם נוזפת בי "על הדרך"
בדיוק כשאחותי או אבא שלי מגיעים לשטח.
מה שמזכיר לי ששני ההורים שלי נזפו בי היום עקב תקריות לא נעימות שהבטן שלי
הוציאה.
אז כבר קבעתי תור לרופא המטורלל, ונראה מה יהיה.
אז אחרי כל החפירה המקסימה הזו, שהייתי צריכה אותה, כי אני ידועה בתוך אחת שקשה לה
לבטא דברים באופן הגיוני מבחינה מילולית. הגעתי למסקנה של שני דברים.
דבר ראשון, אז מה אם אני לא אשאר בפגייה? ואז מה אם אני לא אעשה שנה שנייה של
שירות לאומי? לא ימות העולם, נכון?(אני מקווה) בכל
מקרה, אני אבדוק מחר את המקום הזה ואני מקווה מאוד להתקבל.
דבר שני, אני מרגישה שאני לא אני יותר. אבל מבחינת התנהגות אני כן אני. בועטת,
חיה, נושמת וקיימת. אז מה הבעיה שלי עם עצמי?!
בנימה אופטימית זו, חג פורים שמח.
"...וגם אם הייתי בצד השני של העולם ואת היית פה
גם אם לא יכולתי להציל אותך מכולם, הייתי מנסה לבוא
וגם אם לא הרגשת כבר כלום, אפילו לא את עצמך
הייתי בא להציל אותך, להציל אותך, אפילו ממך.
Hey! I need somebody
Hey! is there anybody
hey! I need someone to hey me..."
(להציל אותך/שלמה ארצי)
נ.ב. המון זמן לא צילמתי. אבל לפחות יש לי תמונה אחת יפה מים המלח. ועוד שתי תמונות מהחרמון, שנסענו בשבת כיפית אחרת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
תקראו לזה, איך שבא לכם
