ראיתי את הפרק השביעי של "המתמחים" שלוש
פעמים, הוא לא עוזב אותי, כי זה פשוט מדהים. הרופאים שם מגלים את כל הסודות שבתורנויות,
לא מייפים כלום, מראים את כל הקושי שיש להם, גם האישי, מבחינת הבית והכל.. וגם
הקושי בעבודה והעובדה שהם צריכים להיות ערים 30 שעות ברציפות.
ראיתי שוב כרגע את קליפ הסיום, ואיך אפשר להגיד זה "פתאום" נחת עליי.
כבר כמה זמן אני מתלבטת מה ללמוד, נכון שאני צריכה להשקיע בפסיכומטרי, ואני אכן
עושה את זה, אבל ובקצת זמן שעוד נשאר לי אני מתלבטת מה ללמוד, כדי שלא אגיע לשלב
הבחירה לא מוכנה, ואולי גם קצת כדי לצמצם את הציפיות של הציון שלי בפסיכומטרי. אני
מתלבטת רבות בין מקצוע פארה-רפואי לבין סיעוד. מקצוע פארה-רפואי זה כל הקשור
בריפוי בעיסוק, קלינאיות תקשורת, פיזיותרפיה והכל.. וסיעוד זה להיות אחות, פשוטו
כמשמעו.
כבר מיום חמישי, בוערת בי המחשבה כן ללכת וללמוד סיעוד- להיות אחות. הרבה זמן אני
רואה את האחיות אצלנו, עובדות, מתמסרות, ולצד זה גם בונות חיי-משפחה ומשתדלות לא
לעשות את הוויתור בין עבודה למשפחה.
אפשר להגיד שאני מהמציקות האלה ששואלות וחוקרות לגבי "איך אנשים בחרו את המקצוע שלהם.."
כשהסטודנטיות לסיעוד מגיעות, עוד כשיש לי כמה דקות
פנויות לפני שאני צריכה "לברוח" לאוטובוס שלוקח אותי לקורס הפסיכומטרי (פעמיים בשבוע) או הביתה (שלוש פעמים בשבוע- נכון עד לאמצע אוגוסט) אני יושבת איתן. יושבת איתן בעודן מאכילות ילד
ושואלת אותן שאלות (או יותר נכון "מפציצה") שקשורות לחיים הפרטיים
שלהן, אבל בעיקר על איך הן בחרו את המקצוע שלהן. חש כאלה שעונות לי שהן עשו הסבה
אקדמאית ויש כאלה שעונות לי שהן ידעו את זה מגיל קטן או בחרו ללמוד את זה אחרי
התלבטויות רבות. אם להגיד את האמת, זה לא כל-כך מספק אותי (אני בעייתית, נו...) אני
יודעת שאני אצטרך בסופו של דבר לבחור, ושכל דרך ומשעול שאני אלך או אבחר, תמיד
יהיו לה ספקות, חששות וכדומה..
כרגע אני נוטה לכיוון סיעוד, ונראה אם אני אלך על
זה.. כי יש משהו מקסים במקצוע הזה, שהוא עוזר, נותן ומטפל, אבל גם, לפחות לפי מה
שאני רואה, משפחות המטופלים (אולי רק בפגייה, תקנו אותי אם אני טועה) מחזירות לא
פחות. שמחות בשמחתן, מביעות אהבה, אמפתיה ויש כאלה שאפילו קונים מתנות בסיום
אשפוז.. (ושוב, לא מכלילה, זה רק מה שאני רואה בעיניים שלי בפגייה)
אף פעם לא היה לי חלום ילדות כזה.. "אני רוצה להיות רופאה" או "אני רוצה להיות עורכת-דין" או כל מקצוע אחר.. זה עכשיו מזכיר לי שבכיתה ו', עשיתי אלבום בת מצווה. הייתי מהראשונות שחגגו, כך שזההתרגשות הייתה בשיאה, המון אנשים הגיעו, וכל הבנות כיתה פרט לאחת, התייצבו בהתרגשות עוד לפני שמשפחתי ואני הגענו לאולם. זה היה יום קר, של חודש דצמבר, אחרי ה-19 בחודש ולפני יום ההולדת העברי. בת המצווה נערכה בחנוכה, כדי שיהיה קל לכולם להגיע, כי זה חופש והכל..
את סרט בת המצווה, שאני מתכננת להקרין בפריסת הפרידה שלי (כן, עוד חלק מההתגברות על הפחד על הילדה המכוערת שהייתי פעם) לא ראינו קודם, כך שלראות אותו גרם לי ישר לבכות.. אני חושבת שזה החלק שבו די הבנתי שיש מצב שאני מעוניינת לשרת בפגייה בשירות הלאומי.
די חרגתי מהנושא, אז אני אחזור אליו.. בקלסר בת המצווה הזה, התבקשנו, בנות הכיתה, לכתוב כמה מילים על עצמנו.. מהשם ועד המחשבות בעתיד. אצלי זה היה די פשוט, אבל די מורכב וקשה לכתוב עליו.. אז אני די אתאר לכם את זה קויים כללים כרגע..
תקראו לזה איף שבא לכם, בת 12 בזמנו, ילידת שבוע 24, עם משקל לידה של קצת יותר מחצי-קילו של סוכר (ומתיקות אין סופית), חצי שנה פגייה, שחרור הביתה של שמונה ימים, ואז חזרה לאשפוז עד ספטמבר 1997. שנה קשה, שלושה ניתוחים, כולל ניתוח הרניה מפשעתית, בלי חור במעיים, בלי חלב-אם, אבל עם מחלת ריאות כרונית (אחת האימהות שאלה אותי השבוע אם אמא שלי שאבה לנו חלב-אם, עניתי לה ברוב תמיהתי שאני לא חושבת.. ואז היא שאלה אותי אם היה לי חור במעיים, כשעניתי לה שהייתה לי מחלת-ריאות כרונית, היא נרגעה..) עם שנה וחצי של זודנה וחמצן בבית. נכנסתי לגן רגיל בגיל שלוש, השלמתי פערים די לאט, אבל הכניסה לגן הייתה חלקה, ואז הייתי כמו כל הילדים. מצחיקה, מעצבנת, ובעיקר שובבה ועשקנית. באמת, הייתי עושה להורים שלי טרור. 
בקיצור- עוד חריגה מהנושא.. הבקשה האחרונה של השאלות בקטע הזה הייתה לכתוב מה אני רוצה להיות בעתיד. לא ידעתי מה לכתוב, וכשהעלאתי את הבעיה לפני אמא שלי, היא פשוט אמרה לי לכתוב "שאני אהיה בריאה, מאושרת ומסופקת ממה שאני עושה"
כשאני נזכרת במילים האלה, שהדפסתי כל-כך יפה, עם צירוף תמונה שהוגדרה כמדהימה (הייתי מאוד מכוערת, להזכירכם, סתם פה אני צוחקת. התמונה עדיין יפה בעיניי.) 90בזמנו.. לא בדיוק הבנתי את גודל המשמעות של מה שאני אעשה בעתיד. היום, במבט לאחור על כמעט השנה שעברתי מאז שנכנסתי לשרת בפגייה, אני מבינה יותר, ושמחה על כל. כל-כך שמחה.
אני בריאה, ב"ה.. מאושרת ממה שאני עושה ובהחלט מסופקת. הפגייה מוציאה ממני רגשות מעורבים. רגשות של שמחה, אושר, עצבות, בכי ועצבנות.. מהצד השני, היא כל-כך בגרה אותי בשנה הזאת, וכל-כך למדתי מהאנשים שעבדתי איתם..
מהצד השני הפסיכומטרי גם מוציא ממני רגשות.. רגשות טובים, רעים ומעצבנים בעיקר (בכי בלתי-מוסבר ביום רביעי האחרון בההחלט יכול להמחיש את זה בצורה הכי טובה שיש..)
אז נזכרתי בזה, והיום אני מבינה מי אני, מה הזהות של ובמה אני רוצה לעסוק. אני נוטה כרגע לכיוון סיעוד, ויש מצב שהדבר הזה ישתנה עוד עשר פעמים, כי אם אני לא יודעת מה יהיה מחר, אני בהחלט לא יודעת מה יהיה עוד שנה +, כשיגיע הרגע שלי ללכת לבדוק אוניברסיטאות ללימודים במטרה להתחיל ללמוד באוקטובר 2017...
אז סיימתי לראות את העונה הכל-כך קצרה של המתמחים, ופשוט יש לי חשק אדיר לחבק כל- אחד ואחד מהם. אני רואה אותם מדי פעם במסדורונת בית החולים, בעיקר בבוקר, כשהם מגיעים למקומות העבודה שלהם. אני מתביישת להגיד להם משהו, כי בתכ'לס, מי אני מולם?
במהלך שבעת הפרקים האלה, שבמהלכם גם הראו את הפגייה הכל-כך מהממת ומצטיינת של בי"ח "שיבא" תל-השומר, בוער בי החשק ללמוד סיעווד. ואולי גם כן לקיים חלום שיש לי, אמנם לא חלום ילדות, אבל חלום שבוער בי כבר מספטמבר אשתקד.
ובמקום מסוים, אני כן מקווה שאוכל להגשים אותו..
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
תקראו לזה, איך שבא לכם