זהו, הפסיכומטרי נגמר. אני יכולה לדומם את המנוע, להרגיע אותו לתקופה מסוימת ולחזור לנהוג, רק על מי מנוחות.
היום התעוררתי בשש, שעה שלא הייתי רגילה בה עד עכשיו (; (סתם, אני רגילה להתעורר בשעה הזו בערך מכיתה א' - עם או בלי שעון מעורר) התלבשתי, התארגנתי (אפילו הספקתי לאכול) ואז יצאתי לאוטובוס. שם פגשתי את כ-ל בנות השנה הראשונה של משרד הביטחון ואת החברה שלי משם. בנסיעה בדרך, אלרי שהחבורה העליזה ירדה והמשכתי לבדי, בשקט, אל תוך מתחם בית החולים הרגשתי קצת מועקה בלתי-מוסברת בבטן (כמו זו שאני מרגישה עכשיו)
מצד אחד, התחלות חדשות זה תמיד כיף, מרענ, נותן שינוי ואווירה טובה. מהצד השני, הפגייה הייתה ועודנה לוקחת מקום בליבי, די גדול, משמעותי מאוד והיה לי קשה לא לעלות במדרגות לעבר הפגייה, אלא להמשיך עוד קצת ברגל ולהגיע למכון להתפתחות הילד.
זה משונה, העניין הזה, וגם קצת מצחיק. מי היה מאמין שאני "אעבור" את כל השלבים האלה בחזרה? אראה ילדים שהם כמוני ולא כמוני, מקסימים, קטנים-גדולים ומרעישין, ועוד איך הם מרעישים :))
היה יום נחמד, כמו שכתבתי למעלה, מלווה בשוק שלי ושל הילדים כאחד אבל חלקם התרגלו אליי די מהר (או שהם אהבו את המצלמה של הפלאפון שלי.. אני באמת צריכה לברר אם זה בסדר..) והיה לי יום מאד כיף ומספק.
בת דודה שלי הגיעה לבקר אותנו היום, וזה כיף שאנחנו קרובות עכשיו. אחותה הקטנה די עצבנית וכועסת, אבל עוד שנה היא מצטרפת אלינו אז מקווה שהכעס יישכך.
בינתיים, לילה טוב. תהיו טובים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
תקראו לזה, איך שבא לכם