היום בצהריים, קרה דבר מוזר. נזכרתי בימים ההם, באיזור כיתה ח'.
כיתה ח' הייתה נקודת המפנה בחיים שלי, עברתי שטיפת מוח נוראית על-ידי אחת המורות שלי (שעד היום אני אוהבת אותה מאוד, אבל בימים ההם זה היה כמעט אובססיבי, כל האהבה הזו) אובחנתי עם הפרעות קשב וריכוז, קיבלתי לראשונה את הריטלין והייתי עדה לבריונות לאחת הבנות בכיתה, שאז די הועתקה אליי במהלך ארבע השנים הבאות, עד סוף י"ב.
זה היה יום שני בצהריים, בזמן ההפסקה, לפני שיעור מתמטיקה. אמילי, נאדיה ואלונה (שמות בדויים, כמובן) החליטו שזה יהיה נחמד לנסות לראות מה עובר על כרמל (שוב, שם בדוי) אם הן יסגרו אותה במרווח שבין הלוקרים, ויחכו עד שהמורה תקרא בשם שלה. ככה הן עשו. כרמל באותה התקופה ישבה מאחוריי, וזה הרגיש לי רע שהיא לא במקומה. מאז ומעולם הייתי התלמידה הראשונה שקוראים בשם שלה, שמנודבת לדברים בראש הרשימה (מלבד זה שהתנדבתי כמעט לרוב הדברים) אז אחרי שהיא קראה בשם שלי, כל חצי דקה התסכלתי לראות שכרמל בסדר, שהיא נושמת, למרות שהיה שם שפע מקום והחלון היה לידה אבל הייתה לי מן הרגשה שמשהו לא בסדר.
בסופו של דבר (שהרגיש לי כמו נצח) המורה קראה בשם של כרמל, היא צעקה "פה" מבעד ללוקרים, והמורה הופתעה, ואז היא נהייתה עצבנית בטירוף, ביקשה שנוציא אותה, טענה שאנחנו בריוניות וקראה למחנכת שלנו באותו השנה לשיחה.
כל השבוע שהיה אחרי המקרה היו לכיתה שלנו שיחות על בריונות, על כמה שזה תא טוב, על מה זה גורם לאנשים, על מה זה בריונות בכללי. להגיד את האמת? פחדתי שזה יקרה לי, השתתקתי מפחג והתפללתי שזה לא יגיע אליי, כי מי רוצה להיות עד לבריונות? הרי זה רע. מאד רע.
המורה הזו "זכתה" ללמד את הכיתה שלי בשנתיים שאחרי כיתה ח', היא אהבה כל אחת מאיתנו מאד, אבל בתור כיתה הן היו פשוט בלתי נסבלות, וזאת הייתה הפעם הראשונה ששקלתי לעבור כיתה (בפועל זה לא קרה..) אם כי ידעתי בתוך תוכי שאני יכולה לשרוד את שלוש השנים הבאות בפחות מגע איתן, וזה בפועל גם מה שקרה.
הייתה לנו היום ישבית-צוות של עובדי מקדונלדס. חבורה של ילדים קטנים שמתאספת בסניף, מבהילה עובדים חדשים ונהנית מהחיים. רוני (שוב, שם בדוי) היא שנה מתחתיי, נערה מתוקה עם בעיות די רציניות עם החבר-לא חבר שלה וגם אחת החברות הטובות שלי ביותר בסניף. דיברתי איתה על הידיד שלה, ועל זה שחברה שלי רוצה לשדך לי מישהו (אני חושבת שאני יותר מדי מתלהבת בקשר לזה, אז אני חייבת להנמיך ציפיות אם אני לא רוצה לדפוק הכל..) הקטע הזה היה די שולי, כי בעיקר דיברנו על אוהד (בדוי, והחבר-ידיד שלה) בעצם מדובר במישהו שפגע בה באופן נפשי בצורה די קשה, אבל היא יודעת שאם הם ילזרו הם בטוח מתחתנים בסוף השנה. מקווה מאד שהיא תמצא את מי שיהיה לה טוב איתו. (וגם אני, כי להתמוגג מתמונות של ילדים קטנים ותינוקות זה קצת פאסה.. בייחוד אם אני לא אמא שלהם ו/או לא מכירה אותם אפילו)
אני לא יודעת איך הגעתי בכלל לדבר על זה, ולכתוב את זה אבל הדבר הזה יושב לי על הלב כבר מהצהריים, וכשנרדמתי, גם חשבתי על זה.
זה כנראה הםחד המשתק ההוא, שיפגו בך, שלא תדעי מה לעשות, וכמובן זה הלחץ החברתי והפחד ממה שהחברה תגיד, כי החברה זה חתיכת ביקורת-בונה שלא חובכת על אף אחד, אפילו לא על המצטיינים שבה. אני בן אדם עקשן שדי מסרב ללכת עם הנורמה בהתחלה, אני יודעת שיש בי מחא פאקים ואני פועלת לתקן אותם ונחושה לתקן אותם כדי שיהיה לי טוב, כדי שאני אחיה עם עחמי בראש שקט. הפסיכומטרי הזה הוציא ממני שני דברים מנוגדים לחלוטין, שאני צריכה להתמודד עם שניהם; הטוב והרע; הנורא והאיום אל מול השקט והנוחות; הפחדים, הרצונות והגחמות שלי אל מול מה שאני צריכה לעשות בפועל, ואיך אני צריכה לעשות אותם ועח הדרך לא להישבר ולהתפרק, או ח"ו, לוותר ולהרים ידיים.
ובנימה אופטימית זו, חברה שלי מתחתנת בע"ה בתחילת דצמבר, האירוסין הם באמצע השבוע.
אני חוזרת לעבוד מחר, וזהו.
יהיה בסדר, בטח שיהיה בסדר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
תקראו לזה, איך שבא לכם