אז בואי ניסע לרדוף אחרי השקט...

והרי לכם, שלושה דברים טובים מאז תחילת שנה :)

למרות שהיה לי יום מתיש בגן, אני מרגישה מסופקת מאי-פעם. הצמידו אותי לקטנה בנדיטית, מקסימה בטירוף אבל לא נשארת במקום אחד לשנייה. היא מתעניינת במשחקים, כשהיא יושבת על הכיסא שלה ואני מעודדת אותה. הגוף שלי מפורק, אני גמורה מעייפות ועדיין כואב לי הגב.
היה כיף איתה :)

באשר לאתמול, הייתי במקדונלדס. רוב האנשים בעבודה לא הבינו מה אני עושה במקדונלדס באחת-עשרה וחצי בבוקר, כי זה בערך הזמן בו אני שומעת בפעם האלף את השיר "ידיים למעלה", אבל בימי רביעי יש לי חופש, כי השנה התקן שלי עומד על 36 שעות במקום 40, מה שאומר שאני מקבלת יום חופש מלא בשבוע, ובתמורה לכך אני עובדת ימי שישי. ימי שישי הם ממש כיפים בגן, חצי-יום. יש קבלת-שבת ובקרוב גם נתחיל לעשות עם הילדים חלות לשבת, אני מחכה לזה ממש.

באשר לגן, אני מאוד מרוצה. אני נהנית שם (יותר מבפגייה, יש לציין) האינטאקציה עם הילדים היא רציפה, ואני מגלה יותר מה אני יודעת-לא יודעת, כל יום אני לומדת משהו חדש, מגלה על הילדים דברים חדשים, מגלה על עצמי דברים חדשים וטובים וב"ה אני די נעולה על מה אני רוצה ללמוד בע"ה בשנה הבאה :)

אמנם זה פוסט קצר, כי אני תמיד לא מצליחה לכתוב את מה שאני חושבת שבקטעים שאני הכי רוצב לכתוב אותם.

ולסיום, אני אפתיע אתכם בשיר ילדים. מצד אחד, אם אני אשמע את השיר הזה עוד פעם אחת, אני אתפוצץ..
מצד שני, לעשות את התנועות של השיר הזה עם הילדים בגן זה ממש כיף,כי יש לי הרגשה שבה אני חוזרת לילדות, לרגע בו לי היו מורים לעשות את התנועות.
ותאמינו לי שאין דבר שגורם לי יותר אושר מלראות עשרה ילדים קטנים מחייכים  כשהשיר הזה מופעל  

"ידיים למעלה, על הראש
על הכתפיים, אחת, שתיים, שלוש.."
 

עריכה:(22:17)

דבר טוב פחות שקרה לי השבוע:

אני מרגישה מרוחקת מהדת. ופעם ראשונה שזה מרגיש לי גם מוזר וגם בסדר בו-זמנית. אני "דתייה מלידה/מבית." שזה די מצחיק להשתמש בצמד המילים האלה שפשוט יותר קל להסביר שנולדתי למשפחה דתית ואני לא מכירה שום אורח-חיים אחר, אני גם לא חושבת שהייתי מסתדרת עם אורח-חיים אחר כי יש משהו מקסים בשבת, משהו טהור ומשפחתי באי-היכולת לגעת בדברים שהם מוקצה.

אנחנו חיים בחברה שמתפתחת מהר בזמן די קצר. היום זה סמארטפונים, טבלאטים, מחשבים דקים, אינסטגרם, פייסבוק וכמובן מלך (לפחות לפי דעתי) הרשתות החברתיות:הוואטסאפ.

שבת מרגיש לי כמו לחזור לימים שכל זה לא היה קיים. עד לפני משהו כמו עשר-אחת עשרה שנים בקירוב, לזמן שבו הילדים היו יוצאים לשחק כדורגל בחצר והבנות היו עושות עוגות בוץ ולא כותבות עד כמה הן שונאות את בית הספר עם צירוף פיצ'ר של כלב בסנאפצא'ט. זמן בו כל זה לא היה מוכר כל כך וגורם לאנשים להיות מכורים.

אני לא באה לשפוט, אני פשוט באה להביא נקודה שמציקה לי לאחרונה, עם כל הקטע הזה שבו אני שומרת שבת, אבל זה קשה לי בטירוף. שבת זה הזמן שלי לחזור לתקופה שבו כל זה לא היה קיים, ואני פשוט לא מרגישה ככה. זה מבאס ומרגיש בסדר בו-זמנית. וזה מאוד מאוד מבלבל.