אז בואי ניסע לרדוף אחרי השקט...

אני לא אוהבת הגדרות בכלל.

אני אפילו אגדיל ואומר שאני לא יכולה לסבול הגדרות. הגדרות מבחינתי הן חומר לימודי נטו, מסוג הדברים שלומדים בכל השנים של בית-הספר, התיכון ואפילו כן, בלימודים האקדמיים.

המוח שלי כל-כך מלא במחשבו עכשיו, שרק המוזיקה יכולה לנקות אותו.

אני כן אומרת על עצמי שאני דתייה, אבל אני ביום-יום לא מרגישה ככה.

זה מצחיק האמת, ככל שאני מרגישה ריחוק מהדת, אחת החברות הטובות שפגשתי בלימודים מבקשת את עזרתי כדי להתקרב אליה.

אני יודעת שזאת תקופה ושהיא תעבור, אבל אני קוראת לזה יותר הרגל (העניין עם הפלאפון בשת) ולא 'תקופה'.

וזהו.

אחותי מתחתנת עוד 11 ימים, אוף, לא בא לי שהיא תלך מהבית.

לא היא ולא השנייה.

כל ההסתכלות הזאת על החיים היא אחרת.
כל דבר שאני עושה עכשיו, ולו הכי קטן, אני בודקת אותו שוב עם הוא נכון, אם זה היה בסדר, אם זה הגיע בכלל במקום הנכון ובזמן הנכון.

בעת הנכונה.

זה כבר לא סוד שקשה לי, זה כבר לא סוד שאני צריכה עזרה, ובטח ובטח שכבר לא סוד שיש חי שני חלומות גדולים שאני רוצה להגשים (ובעזרת השם ובהתשדלותנו זה יקרה) וזה להיות מיילדת ואחות פגייה. (ואם אפשר גם קורס על בסיסי, אז זה בכלל יהיה שוס עולם!)

הצפייה בבייבי בום חיזקה בי את ההבנה הזו.. עוד לפני שהבנתי בכלל שאני רוצה להיות אחות, התחלתי לראות בייבי בום, זה המשיך וזה גלש והמשיך לו. וכמובן שהוא מומש, כשבאוקטובר האחרון, יום וחצי אחרי שנחתי מארצות הברית עם המשפחה, בעודי בג'ט לג מטורף, ורק רוצה לישון, מצאתי את עצמי צועדת לקורס הראשון שלי (שגם נכשלתי בו במועד א של המבחן ושיפרתי במועד ב) כימיה.
הקורס האחרוו של סמסטר ב היה ביוכימיה, בדיוק עם אותה מרצה, מן סגירת מעגל נחמדה שכזו.

תקופת המבחנים הראשטנה הייתה לי די קשה, אבל עברתי אותה בשלום.. תקוםת המבחנים כרגע היא יותר סבבה, ואני מצליחה בה מעל כל הציפיות שלי.

באמצע הייתה נקודת שבירה, וזה כל הגילוי עם החשד של הסוכרת וכאבי הבטן שנמשכים עד היום. ונכון, אני לא שומרת בלל על הסוכר, ואני די בטוחה שירדתי עוד קצת בשבועיים האחרונים (וזה שהפגישה השנייה אצל הדיאטנית היא בשבוע הבא, כן?)

כל התקופה הזאת מבלבלת, כי אני מתחילה להיסגר על מה אני רוצה מעצמי, ומפחדת מזה כל-כך.

לא אוהבת את המילה הזאת, לכן אני אשנה נוסח:

לנשום עמוק.

החלום שלי הוא להפוך להיות אחות פגייה, כי שם, במקום הזה-הכל מתחיל, קצת לפני הזמן. ולפעמים, הוא גם נגמר-קצת לפני הזמן.

את החלום הזה, גיבשתי לעצמי במהלך השנה הראשונה של השירות הלאומי שלי; לקראת סופה. עוד לפני שארזתי את עצמי וברחתי לתוך הפסיכומטרי, לא אמרתי שלום יפה (וזה עגיין צובט אותי) ביום האחרון, פשוט ברחתי כי רציתי להתנתק.

אחת הסיבות שגרמו לי ללכת ללמוד את המקצוע הזה, היו האחיות המסורות שעבדתי איתן. חלקן עזבו; התקדמו; פרשו כנפיים. חלקן עודנן נשארו בשמחה, אהבה ועם הרבה הכלה.
כי להיות הורה לפג זה לא פשוט, כמו שלהיוולד לפני הזמן, זה גם לא פשוט. (ומי כמוני יודעת)

היום נזכרתי שאנחנו בחודש אלול, חודש הרחמים והסליחות.

הדבר הזה לא מדבר אליי בערך מכיתה י"ב, כשחצי התפללתי לפני השיעור, אבל לרוב לא.

הודעתי אתמול על התפטרות, מה שאומר שנשארו לי בדיוק עוד 13 ימים לעבודה, ואני מחכה לזה בקוצר-רוח. 

ישבתי אתמול עם אחיותיי ועם בן הזוג של אחותי לאכול בג'אפניקה, ושם גיליתי לה שלא שמרתי שבת בערך בחודש וחצי האחרונים, והיא לא הבינה למה.. אז היום בבוקר קיבלתי החלטה לחזור לזה, כי כעיקרון זה ממש לא קשה, זה בסה"כ איפוק של 25 שעות, ואם עשיתי את זה כמעט 21 שנים, למה שאני אפול בזה עכשיו?

אני שונאת שדווקא בחודש אלול, אני חוטאת הכי הרבה. מבחינה של בן אדם לחברו ומבחינה של בן אדם למקום. בעיקר בין אדם לחברו.

אני יודעת שיהיה בסדר, זה כבר היום השני ולא כעסתי בכלל היום. (אפילו שהייתה לי משמרת קצרה)

עוד קצת רה"ש, עוד שנייה יוה"כ, וב-25/9 אני על מטוס לארה"ב. ואני רוצה שזה יהיה ממקום שאני רוצה ליהנות ולכייף עם המשפחה.יש לי על מה לעבוד.

בעיקר על עצמי.

"קול דודי הנה זה בא, ככה מספרים 
להסיר את כל הרע, ואת קרננו להרים 
מתוך תהומות עפר, 
ולהקיץ נרדמים עם תרועת שופר 

קול דודי הנה זה בא, 
כך פשטה לה השמועה 
וכל תינוק שנשבה, קיבל את הנבואה 
אז בוא נצא לקראתו, בתופים ועוגב 
שירו לו זמרו לו אשרי העם ,שה' אלוקיו 

ואז יפוח היום ,והשקר יתאדה 
אז יצאו במחול ,כל איילות השדה 
וידלגו על ההרים,ולא מחמת אימת השועלים 
ומחגווי הסלע, יזרמו מים חיים 
בן סתרי המדרגה,להשקות שושנת העמקים, 
ולהקים משכן, שיסיר את סבלותנו מכאן 

קול דודי דופק ,פתחו לי בני 
הגיע זמן גאולתכם ולצרותכם אמרתי די 
ובאתי לבשר ,שלא תבכי יותר רחל 
מרחים את המשיח, יותר מכל אבקת רוכל 
שלום לך דודי, הצח והאדמון 
שפוך חמתך על אבנים, והשב לביצרון 
ברחמים, כי לרחמיך אין זיכרון שיכיל את כל הנתונים 

קול דודי הנה זה כאן.."

(קול דודי/ישי ריבו, 2014)

את כל השיחות שקיימתי אי פעם עם המשפחה שלי/מכרים/אנשים לעבודה, אף פעם לא יישמתי על אמת.

אני חושבת שזאת אחת הסיבות לעובדה שב-8 השנם האחרונות נסגרתי כל כך בפני אנשים, ואני לא מצליחה לקיים קשרי חברות או לבנות כאלה.אחת הסיבות היא גם הפגיעות הקשות שחוויתי בתקופת התיכון שלי, שגרמו לי להעדיף את הלבד ולהתרכז בי בעצמי ובאנוכי, כדי שחס וחלילה לא אפגע. (אסתייג ואומר שב"ה אף פעם לא הייתי מוקד לבריונות, אבל הבנות בכיתה שלי כל כך פגעו בי, שבאיזשהו נקודת זמן בתיכון הן גרמו לי להאמין שאף פעם לא יהיו לי חברים.

"לא טוב היות האדם לבדו" נכתב בתורה.

זה משפט שמלווה אותי שנים ורק אתמול הבנתי עד כמה הוא חשוב. האדם נוצר למהות הקשר, לקשרים חברתיים, משפחתיים וכן, גם בסופו של דבר אינטימיים ובניית תא משפחתי משל עצמו. 

מה שמעסיק אותי לאחונה (גם בעקגבות הריונה השני של בת דודותי היקרה, שהיא בגילי) הוא ההבנה כמה אני רוצה זוגיות ומשפחה. ואלוהים יודע איך אני אשיג את זה, כי החיים שלי כרגע סובבים עבודה-בית, וגם כשאני מנסים לארגן משהו עם המשפחה, תמיד צריך לקבוע שבוע מראש בגלל המשמרות שלי, ובסופו של דבר אני תמיד מוצאת את עצמי סוגרת. (אין מצב שאני לא יוצאת איתם לסרט ביום רביעי, והולכת לשבת איתה ביום שני. חייבת את שניהם, דחוף.)

אני נשמעת לעצמי מסכנה עכשיו, אבל אתמול הבנתי, בעזרת אחותי הגדולה, שאת כל הדברים המגעילים, המתוסבכים והקשים שק'ורים לי כרגע בחיים זה בגללי, או באשמתי. (תארו לכם מה זה 161.02 שעות של עבודה במקדונלד'ס, רק בחודש אוגוסט.) היא אמרהנ לי אתמול שהיא לא חושבת שאני רוצה לטוס איתם לחו"ל כדי ליהנות, אלא כדי לסמן וי על זה שהייתי בארה"ב ולהתלהב מזה כמו ילדה קטנה. חצי מזה נכון, אני מאוד רוצה להיהנות איתם, אבל כרגע אני מרגישה מרוחקת, מתוסבכת עם עצמי ורק מחכה שיגיע ה18.9 כדי לעוף ממ'דונלד'ס לאלתר.

כן, אני מרגישה מרוחקת מהמשפחה שלי, כי אני רוב הזמן או עובדת או את מעט השעות שאני בבית, אני מנצלת לטובת החדר שלי. (כאילו שאני לא רואה אותו כל יום בלילה)

אבל זהו, לא עוד! אני מתחילה שינוי!

ה-1/9 התחיל אתמול, התחלה חדשה, בבתי הספר וגם בי, סיימתי שתיים שירות ויש לי עוד חודש וחצי עד שהלימודים שלי מתחילים, ואני ממש רוצה להגיע לשם אחרת (כמו לכל מקום חדש שהתחלתי, ועד עכשיו זה לא הלך לי בכלל.)

רשימת ה-WISH דשלי לספטמבר היא:-לבלות זמן עם המשפחה.
-לסיים את העבודה במקדונלד',ס.

-להתחבר אל אחיות שלי שוב, כי פעם היינו כמו דבק, והיום זה רק שתיהן. ואני ממש ממש בחוץ!!!

-לצאת, לבלות, ליהנות..

-שהתקופה הפח הזאת תיגמר, כי אני ככה קרובה מלהתפק ולשבור את הכלים, המשחק הזה שלה של " כי אני קבעתי משהו" מדהים אותי כל פעם מחדש, אני קרעתי את התחת באוגוסט, בזמן שהיא הייתה בברלין עם חברים שלה ובאילת עם המשפחה שלה.

-אני מתחילה להתשנות, יש לי עד ארה"ב לעשות את זה, זה שינוי של 360 מעלות, ואני כל כך נחושה לעשות אותו. כל-כך, שזה מפרפר לי בבטן מרוב עצבים.

ספטמבר 2017, אני רוצה לזכור אותך בתור משהו טוב, אפשר?

"עייפות בלתי מוסברת. 
פיק ברכיים לא מובן 
צל שרב על כל הדרך, 
ואבק לבן 
אבל עודך משווע 
לגשמי ברכה 
עוד רחוקה מנוחתך 

אחרי החגים יתחדש הכל. 
יתחדשו וישובו ימי החול 
האוויר, העפר, המטר והאש 
גם אתה, 
גם אתה, 
תתחדש. 

בגנך פורחים לפתע 
עץ הפרי ועץ הסרק 
ועץ החלומות 
ועץ הטוב והרע 
ומוטלים כל כליך 
בחצר ביתך 
לא נשלמה מלאכתך 

אחרי החגים יתחדש הכל..

במסע שלא נגמר 
בין שדות הצל ושדות האור 
יש נתיב שלא עברת 
ושתעבור 
שעון סמוי מן העין 
מצלצל לך 
לא נשלמה אהבתך 

אחרי החגים יתחדש הכל.."

(התחדשות אחרת/נעמי שמר, שיר שמלווה אותי שנים, ומשום מה הוא כל כך מתאים עכשיו)

ככל שהסוף מתקרב, זה מרגיש יותר מוזר.

מוזרה לי הידיעה שאני עוד שלושה חודשים ושלושה ימים מסיימת שירות.

מוזרה לי הידיעה שאנשים חושבים שיש להם לגיטימציה להעיר לי. (ספויילר: אני בועטת באוויר כשחתולים מגיעים אליי, כי אני מפחדת להישרט. אז היום אישה [מפגרת, יש לציין] אמרה לי (בתגובה לכך שבעטתי באוויר אל מול חתול, שוב, לא בקטע רע. בכלל. אני לא איזה אחת שרוצה לעולל משהו רע לבעלי חיים):מה? כשתגדלי, תרביצי גם לאנשים? תסתמי את הפה שלך ותתקדמי, חתיכת מפגרת. אין לך זכות דיבור במה שאני עושה. ואגב, ההשלכות על המעשים שלי? עליי!! וחוץ מזה, השעה הייתה פאקינג שש וחצי בבוקר, מה את פונה אליי בכלל?)

מוזרה לי הידיעה שאני מתחילה ללמוד בעוד חמישה חודשים, מקצוע שאני אעשה בעתיד, ואני די מתחילה לפקפק בבחירה שלי.(לא שיש לי דרך חזרה, כן?)

מוזרה לי הידיעה שדודה שלי, זאת שאני זוכרת אותה "הרווקה הנצחית"(ואוי ואבוי אם מישהו ידע מזה) הולכת להיות בעז"ה אמא. באוגוסט. עדיין לא נקלט.

מוזרה לי הידיעה שעוד שנייה אני יוצאת ממסגרת, כי בפעם הראשונה מזה 14 שנים אני רוצה חופש. כי מאסתי.

מאסתי בשירות הלאומי שלי., מאסתי בריצות, האכלות, ארויות פעמיים ביום (וגם זה בקושי) השכבות, החלפות טיטולים, חום מטורף, וצוות מקסים שמדי פעם מרים את האף.

מאסתי בעבודה שלי. בהמבורגרים, נאגטס, הגדלות, לקוחות מעצבנים ומקסימים כאחד, חיוכים מאולצים, התעצבנויות(כשצריך), מרחות של ילדים, גלידות ולקוחות קבועים.

מאסתי בעצמי. כי אני שוב מרגישה שאני לא אותה הבחורה, שאני אחרת. יותר מקללת, יותר מתעצבנת, יותר מאוסה, עדיין לא מוכנה לקבל ביקורות בונות אבל יודעת "להחליק" כשצריך, פחות פתוחה, יותר ביישנית. ועוד מלא דברים שמשתוללים לי בראש. אה! כן! 

יותר עייפה.

אני רוצה חופש. מהכל. השבתות לא מספיקות לי.

אני רוצה  לטוס, אבל אין לי לאן ועם מי.

אני רוצה להתרגש, אבל לא מדברים שאני ממציאה לעצמי, אלא מדברים אמיתיים.

אני רוצה לחוות, בדרך האמיתית. 

אני רוצה שקט, אבל אני לא אקבל אותו, כי אני לא כזו.

נראה לי שאני אקח מכאן הפסקה, הרבה דברים טובים ולא טובים עברו עליי כאן, ומדי פעם, כשאני גוללת, אני נזכרת בתקופות יפות, ופחות יפות.

עכשיו אני בתקופה יפה-לא יפה. אז נראה לי שאני אקח הפסקה. ואנסה לסדר את עצמי, להתאים את עצמי לחברה.

להתרגש, לחוות, לצאת בדרך שהייתי עושה פעם.

אמנם לא תכננתי להיפרד, אבל אני אעשה את זה. כי אני די בטוחה שזה הדבר הכי נכון בשבילי כרגע.

נעמתם לי מאוד, נתראה. ❤