אז בואי ניסע לרדוף אחרי השקט...

אני לא אוהבת הגדרות בכלל.

אני אפילו אגדיל ואומר שאני לא יכולה לסבול הגדרות. הגדרות מבחינתי הן חומר לימודי נטו, מסוג הדברים שלומדים בכל השנים של בית-הספר, התיכון ואפילו כן, בלימודים האקדמיים.

המוח שלי כל-כך מלא במחשבו עכשיו, שרק המוזיקה יכולה לנקות אותו.

אני כן אומרת על עצמי שאני דתייה, אבל אני ביום-יום לא מרגישה ככה.

זה מצחיק האמת, ככל שאני מרגישה ריחוק מהדת, אחת החברות הטובות שפגשתי בלימודים מבקשת את עזרתי כדי להתקרב אליה.

אני יודעת שזאת תקופה ושהיא תעבור, אבל אני קוראת לזה יותר הרגל (העניין עם הפלאפון בשת) ולא 'תקופה'.

וזהו.

אחותי מתחתנת עוד 11 ימים, אוף, לא בא לי שהיא תלך מהבית.

לא היא ולא השנייה.

זהו, השנה נגמרה.

עברתי את כל מועדי א' בהצלחה, וברוך השם אין לי מועדי ב'.

אחותי מתחתנת בעוד 13 ימים, והלב שלי מתפוצץ מאושר, שמחה ואהבה, אבל הוא גם כל פעם נופל לתחתונים כשאני חושבת על זה,שבשנה הקרובה, החל מאוקטובר, שתי האחיות שלי עוזבות אותי עם ה הורים לבד.

ברור לי שהן יבואו לבקר, וברור שהתאומה תחזור כל סופ"ש הביתה , כי ירושלים לא רחוקה בכלל מכאן, ומה קרה? היא בסך-הכל מתחילה את השנה הראשונה שלה. היא רוצה להיות רופאת ילדים, לכן היא מתחילה מסלול אחר, של תואר אחר, בתקווה להגיע לחלום שלה.

אני מאמינה שהיא תצליח, ואני מאמינה גם בי שאני אצליח.

רפואה וסיעוד זה אמנם לא אותו הדבר, אבל אני רואה את זה כמקסים, שאחותי התאומהף זאת שגדולה ממני בשתי קות, כל-כך שונה ממני, אבל הולכת איתי על הכיוון של טיפול באנשים. אנחנו אמנם שונות, אבל די דומות.

החל מהמראה, דרך ההתעצבנויות, הריבים, הצעקות וכל מה שהולך בית בימים האלה בגלל הטירוף של החתונה, וכלה בכמות ההערה והאהבה שיש לנו אחת כלפי השנייה.

עם הגדולה זה אותו הדבר בדיוק, אולי אפילו קצת משחקים של "קנאה לא בריאה" בחלק מהמקרים, אבל אני מאוד אוהבת את שתיהן.

חזרתי לעבוד בשבוע שעבר, ואני בעצם לא כל-כך עובדת, למרות שאני מגישה. מקווה שבספטמבר, אחרי שכל התיכוניסטיפ שעובדים אצלנו ושתי החיילות יחזרו ל"מסגרות" שלהם, יהיה יותר שקט ואני אוכל לקבל את המשמרות שאני מגישה, כמו שצריך. אשתו של הבעלים (שהיא גם הבעלים, בעצם) בהיריון עם העולל השלישי שלהם, כולם גילו את זה היום וזה היה האמת די מרגש.

אני מתחילה שנה ב', ב-14/10/18, ושלושה חודשים אחרי, כלומר בינואר, התבשרתי לפני כמה שבועות שהוריי טסים לשבועיים וחצי בתאילנד, מה שאומר שאני נשארת לבד. כמובן שאני לא באמת אשאר לבד, כי זאת תקופת מבחנים ואני אלמד, ויש לי פה את דודה שלי ואת הילדונת, ואחותי בטוח תבוא ובלה, בלה, בלה.. אבל זה עדיין מכווץ לי את הלב, מזל שיש עוד חמישה חודשים על הנסיעה שלהם, אז יש לי זמן להכין את עצמי נפשית.  מהצד השני, זה אומר אוטו לשבועיים וחצי 

תאמינו או לא, התינוקת הקטנה (הבת דודה), סגרה שנה של אהבה שאין להסביר במילים ושפע של מתיקות בדיוק לפני שמונה ימים. היא הדבר שהכי חשוב לי עלי אדמות אחרי המשפחה שלי, אני שרופה עליה ברמות אחרות. היא כמובן, קיבלה את השם החדש והנכסף שלה – הילדונת 
לא חושבת שאני יכולה להסביר במילים כמה אני והמשפחה שלי מטורפים עליה, וכמה היא אוהבת אותנו בחזרה, זאת ילדה של נתינה ואהבה מחולקת שווה בשווה בין שלושתינו, שאנחנו העוזרות העיקריות של דודה שלי בטיפול שלה. (להיות אם יחידנית זה די קשה)

יש לי כל-כך הרבה דברים שרצים לי בראש, ואני די שמחה שהצלחתי לפרוק כמה עכשיו, הפריקה הזאצת עושה לי כל-כך טוב.

אני לא מאמינה שאחותי הגדולה מתחתנת בעוד שבועים!!!!!!!!!!!!!!!!!

כל ההסתכלות הזאת על החיים היא אחרת.
כל דבר שאני עושה עכשיו, ולו הכי קטן, אני בודקת אותו שוב עם הוא נכון, אם זה היה בסדר, אם זה הגיע בכלל במקום הנכון ובזמן הנכון.

בעת הנכונה.

זה כבר לא סוד שקשה לי, זה כבר לא סוד שאני צריכה עזרה, ובטח ובטח שכבר לא סוד שיש חי שני חלומות גדולים שאני רוצה להגשים (ובעזרת השם ובהתשדלותנו זה יקרה) וזה להיות מיילדת ואחות פגייה. (ואם אפשר גם קורס על בסיסי, אז זה בכלל יהיה שוס עולם!)

הצפייה בבייבי בום חיזקה בי את ההבנה הזו.. עוד לפני שהבנתי בכלל שאני רוצה להיות אחות, התחלתי לראות בייבי בום, זה המשיך וזה גלש והמשיך לו. וכמובן שהוא מומש, כשבאוקטובר האחרון, יום וחצי אחרי שנחתי מארצות הברית עם המשפחה, בעודי בג'ט לג מטורף, ורק רוצה לישון, מצאתי את עצמי צועדת לקורס הראשון שלי (שגם נכשלתי בו במועד א של המבחן ושיפרתי במועד ב) כימיה.
הקורס האחרוו של סמסטר ב היה ביוכימיה, בדיוק עם אותה מרצה, מן סגירת מעגל נחמדה שכזו.

תקופת המבחנים הראשטנה הייתה לי די קשה, אבל עברתי אותה בשלום.. תקוםת המבחנים כרגע היא יותר סבבה, ואני מצליחה בה מעל כל הציפיות שלי.

באמצע הייתה נקודת שבירה, וזה כל הגילוי עם החשד של הסוכרת וכאבי הבטן שנמשכים עד היום. ונכון, אני לא שומרת בלל על הסוכר, ואני די בטוחה שירדתי עוד קצת בשבועיים האחרונים (וזה שהפגישה השנייה אצל הדיאטנית היא בשבוע הבא, כן?)

כל התקופה הזאת מבלבלת, כי אני מתחילה להיסגר על מה אני רוצה מעצמי, ומפחדת מזה כל-כך.

לא אוהבת את המילה הזאת, לכן אני אשנה נוסח:

לנשום עמוק.

החלום שלי הוא להפוך להיות אחות פגייה, כי שם, במקום הזה-הכל מתחיל, קצת לפני הזמן. ולפעמים, הוא גם נגמר-קצת לפני הזמן.

את החלום הזה, גיבשתי לעצמי במהלך השנה הראשונה של השירות הלאומי שלי; לקראת סופה. עוד לפני שארזתי את עצמי וברחתי לתוך הפסיכומטרי, לא אמרתי שלום יפה (וזה עגיין צובט אותי) ביום האחרון, פשוט ברחתי כי רציתי להתנתק.

אחת הסיבות שגרמו לי ללכת ללמוד את המקצוע הזה, היו האחיות המסורות שעבדתי איתן. חלקן עזבו; התקדמו; פרשו כנפיים. חלקן עודנן נשארו בשמחה, אהבה ועם הרבה הכלה.
כי להיות הורה לפג זה לא פשוט, כמו שלהיוולד לפני הזמן, זה גם לא פשוט. (ומי כמוני יודעת)

כלום באמת לא דומה למה שהוא היה לפני שלוש וחצי שנים, אפילו ארבע, אפילו חמש, ואפילו מתחילת התיכון.

התבגרתי, למדתי, השכלתי בתיכון, ועכשיו אני בעיצומו של סיום תקופת הסמסטר הראשונה שלי באוניברסיטה - לא פשוט אבל כיף.
אבל אני מרגישה מצולקת, ולהיות מצולקת זה לא כיף. זה מן בליל של רגשות שעולה לך ברגעים הכי לא צפויים, ברגעי משבר, בלילה במיטה שנייה לפני שאני נרדמת. ולמרות שאני נלחמת בעייפות זה תמיד משאיר אותי ערה עוד חצי שעה-שעה וזה מתסכל, רק בגלל שהייתה לי חוויה לא פשוטה מבחינה חברתית במשך שש שנים בתיכון, ואולי אפילו קצת ממקדונלד'ס, מה שהמשיך לשירות הלאומי.

יש לי בנות מקסימות בלימודים, ובעיקר אחת שממש שתהחברתי אליה (ואיפלו די התבאסתי שהיא אמרה לי שהיא בסוף לא יכולה לבוא ללמוד איתי מחר), ואני מרגישה די טוב כלפי חוץ, אבל בפנים אני עדיין שבורה ומנסה לאחות חתיכות. הבטחון עצמי שלי שואף לאפס, ולמרות שלא רואים את זה, מאוד מאוד קשה לי מבחינת החברה באוניברסיטה.
אני רוצה לפרוח, ואני מרגישה שזה הזמן שלי, אבל איך אפשר לפרוח כשיש צלקות כאלו? אני מתכוונת לחזור לטיפול.

והפעם, אני רוצה שינוי. ואני גם אעשה אותו.

בואי נדבר על זה רגע. את מתייאשת מהר.
את מתייאשת עוד כשאת חושבת על הרעיון, ואם הוא כבר בר ביצוע, הסיכויים שתצליחי לעשותו כשין לך כל כך כוח, הם די קלושים.

אז עשית את מה שעשית היום. אחד יצא טוב, שני לא. למרות שהשתמשת במה שהיה נחוץ וצריך. 
את לא בדיוק יודעת איך זה הגיע למצב הזה, ומשזה יצא גרוע, עשית גם את החלטה הכי נכונה לעשות, אבל מישהי החליטה שזה לא נכון.

היא ישר קישרה את זה לתחומי החיים האחרים שלך, לאלה שאת נלחמת בהם יום-יום, ללא הצלחה כל-כך, מסיבה מספיק הגיונית שאת לא באמת משקיעה בעניין הזה זמן, מחשב או ביצוע. את חושבת שזה יפול מהשמיים ותגיע אלייך איזה ישועה, אבל לא יקרה כלוםעד שתיקחי את עצמך בידיים, ובאמת תעשי משהו בנוגע לזה. לא רק לאחרים, אלא גם לעצמך.

את תמיד אומרת שאת רוצה לעשות שינוי, וגעד שאת סוף-סוף מנסה, החיים נותנים לך כאפה בפרצוף ומחזירים אותך לדרך הקבועה שלך.

בנין שתינו בלבד? את לא באמת רוצה להתחיל דרק אחרת, חדשה, רעננה, מלאה ביופי, קסם, אתגרים, גילויים וחוויות חדשות. למען האמת, אני גם יודעת שאת מפחדת מזה. הפחד של הוא משתק, פחד שאת לא מסוגלת להתמוד איתו, כמעט כמו החרדה מהמוות שאחת חווה פעם בשבועיים-שלושה.

עברו כמה ימים, ולא בדיוק נוח לך. לא בסיטואציה ולא במקום.

את מתה לשבור את הכלים, להכריז שאת לא עושה כלום ולהתחפר במיטה. (מה שדי היה שני לילות ברצף שבוע שעבר) אבל עם כל המחויבויות שלקחת על עצמך, הטיפול, הלימודים ו.. אל-אלוהים, הפר"ח, את לא בדיוק יכולה לעשות את זה.

שוחק זה כן, קשה זה כן(ותתעלמי שנייה מהעובדה שקשה זה טוב ובלה בלה בלה) כי בקטע הזה לא טוב לך. לא טוב לך בכלל.

מעייף זה כן. אז מה עוד נשאר לך חוץ מלהתלונן? יש לך 4 שנים שלמות לעבור, ולהגיד לך אם זה התחיח בטוב? לא, בכלל לא.

גם כשאת מנסה לסדר את המחשבות, מיליון אחרות רצות להן ואת נתקעת על הרעות מאשר על הטובות.

אני בעד שתחשבי מסלול מחדש. היום, אחרי זה. עם אמא שלך; כי יש מצב שאולי זה לא בשבילך, כי אם הגעת למצב ש"זה רק בשביל המלגה" אל תעשי את זה,

אל תעשי את זה בכלל.