אז בואי ניסע לרדוף אחרי השקט...

אני עובדת במקדונלד'ס, כבר שלוש וחצי שנים (אבל מי סופר?) מאז שקודמתי לניהול היחסים בין הסופר-וייזרית שלי וביני לא היו מי יודע מה הכי טובים. אמנם לא היינו אויבות, אבל לא הסתדרנו בכלל. 

תמול היא הגיעה לסניף וממש הבהילה אותי, אז אמרתי לה שלא שמתי לב לעובדה שהיא אמרה שלום כי הייתי עסוקה בהכנת הזמנה ללקוח ובדאגה שאחת העובדות שלי לא תתמוטט עקב תשישות-יתר.

אח"כ הייתה ישיבה, שאחריה הלכתי הביתה. והיא אמרה לי משפט שעד עכשיו אני לא מאמינה שהיא אמרה אותו...(את האמת עכשיו אני מתחילה לקלוט שאני חרא בן אדם שלא רואה מחוץ לקופסא) אמרתי שאני נוסעת לסופשבוע בצפון (ואני בדיוק מטלטלת ברכב עקב נסיעה לא מבוקרת של דודה שלי, הקרויה גם בשמה השני "מראות בגדר המלצה") 

תהני בסופ"ש, מגיע לך. 

ותכל'ס, היא כל כך צודקת.

סופשבוע נעים,

תקראו לזה איך שבא לכם, ביקרה בחרמון. 😄

הנה כמה תמונות, אחרי מלא זמן שלא צילמתי:

פרגנתי לעצמי בג'ינס היום. את האמת, פרגנתי זאת לא המילה, אם אחרי חודשים ארוכים של  חפירה על כך, סוף סוך אזרתי אומץ ויצאתי מהבית לשירות לבושה מכנסיים. השירות שלי לא מוגדר שירות במכנסיים, כי אני אמורה לייצג מסגרת דתית, אבל החלטתי שדי, אני בחורה כבר ואני יכולה להתמודד עם הביקורת שבחוץ.

אמא שלי מצדה, לא אוהבת את העובדה שאני מדברת על זה רבות ורוצה ללכת עם מכנסיים, אבל כמו שקרה היום, אני יודעת שהיא לא תגיד לי על זה כלום, למרות שהיא בטוח לא אוהבת את זה.

אז היום, אחרי שנה וארבעה חודשים במסגרת שנקראת שירות לאומי (ומלבד פורים, שזה נהפוך הוא) אזרתי אומץ ולבשתי מכנסיים לשירות. הבטן שלי קצת כואבת, כי עכשיו רגשות האשמה והמצפון מתחילות לקנן, אבל היי, לא קר לי!

שיהיה בוקר טוב, וחג שמח. 

הספר הזה הזכיר לי עד כמה אהבתי ללמוד על תקופת שיבת ציון,על כמה אהבתי להסתכל על הפסוקים, הפרשנויות וכמה רציתי לקרוא את הספר הזה, וכשקיבלתי אותו ביום שני כל-כך שמחתי.. הספר הזה כתוב בצורה מדהימה, וממש נותן מקום לדמיון "לעוף" אני מעריצה את אחינועם על אצילות הנםפש שלה, על הדרך שבה היא נלחמת במה שהיא יודעת שטוב לה, ועל ההחלטה לא ללכת אחרי הזרם ולהיוןת כמו כל הבנות, שמתנתחנות עפ"י צו הוריהן, אלא לנסות, לחפש ולטעות עד שהיא מצאה את שאהבה נפשה. הספר מדהים והוא ממש מומלץ לקריאה.

ועכשיו לנושאים אחרים : הדלקנו עכשיו נראשון של חנוכה, ואמא שלי הכינה צ'ורוס. זאת מן סופגנייה ארגנטינאית בצורת מקל, עם אבקת-סוכר מעליה, משהו להיט, בייחוד אם שמים מעליה שוקולד.

יש לי פאטיש לשוקולד ואין לי בכלל יותר מדי מה לספר.
הייתה מסיבת-חנוכה בגן אתמול, ואני שיחקתי את הסביבון, היה נחמד. העוס"ית אמרה שהיא לא ידעה שיש בי צד תיאטרלי כל-כך, השבתי לה שתמיד אהבתי לרקוד ולשיר, ופתאום נזכרתי שאחיותיי ואני היינו עושות מלא הופעות עם המחשב הישם והאורות הצבעוניים בבית הקודם. אכלתי סופגנייה בלי ריבה, וזה היה מדהים. הסופגניות של רולדין כבר די נמאסו עליי (למרות שהשוקו-שוקו מהממת בעיניי) 

חנוכה התחיל נחמד, ועוד שבועיים יש לי יום-הולדת עברי, אז רשמית אהיה בת 20.

הסתכלתי על התאריך ונזכרתי שלפני 8 שנים אחותי התאומה ואני חגגנו בת-מצווה, וזה נראה כאילו החיים האלה עפו בשנייה, אני זוכרת בוודאות מה היה באותו היום (דקה אחרי פרץ מבצע "עופרת-יצוקה") אבל אני גם קצת מתעצבנת שאני נזכרת בתקופה הזו, כי השנים האלה היו השנים החברותיות שלי ביותר ועכשיו כמעט ואין לי חברים. אבל למה אני מעציבה את עצמי בזה? אני לא יודעת. הכל בסדר, הכל טוב. והחג הזה התחיל מתוק מדבש.
 

אז בנימה אופטימית זו,  חנוכה שמח :)

מרוב התרגשות (ועקב הסעה למקום העבודה של אחותי הגדולה) התעוררתי ברבע לשבע, ועוד הספקתי לשפשף לאמא שלי את הרכב. אחלה דבר להתחיל איתו את יום ההולדת. סתם

כשפתחתי בבוקר את ישרא בפלאפון, עוד היה כתוב הספרה 19 בגיל, ואז רעננתי את המסך וזה הפך ל-20. הצחיק אותי ממש, והבטן שלי מתהפכת מרובהתרגשות. חיכיתי ליום הזה ממש! 20, החלפת קידומת, תחילת העשור השלישי בחיי, וחברה שבאה לחגוג איתנו מהצפון! (מקרה נדיר שכולנו בחופש)

ניסיתי לדחות את הקץ קצת, ןהגעתי למצב שבו בכלל לא רציתי לפתוח את המחשב של מקדונלד'ס ליום הבא (אל תשאלו.)

אני חוגגת 20, וזה שיא המוזר. זה עשור חדש בחיים, העשור השלישי, וכבר אין את הספר 1, אלא יש את הספרה 2. אני משערת שזה מראה על טיפה יותר בגרות שרכשתי בשנה האחרונה, אבל אני מרגישה שאני עדיין ילדה, ואני קצת מסרבת להכיר בזה שאני כבר בת 20.
אין לי יותר מדי מה לכתוב, א\ אני פשוט אאחל לעצמי המון אושר, בריאות, הצלחה בחיים, הצלחה בשירות, בלימודים האקדמיים ובכל הכרוך בכך.

שאני תמיד אהיה מוקפת באנשים שאוהבים אותי, תומכים בי, רגישים אליי, מבינים את השטויות שלי ועדיין מקבלים אותי כמו שאני. שאני אפרוש כנפיים ואגשים את כל החלומות שלי, ושאני אהנה מכל רגע

סיימתי. נראה לי. מזל-טוב לי

אתמול בבוקר קמתי, ולא היה לי מושג איזה יום היום. (יחי העייפות!)
השבוע האחרון היה די קשה, עבדתי כל יום, (חוץ מהיום, ואני עובדת גם מחר) ואני חושבת שהגעתי למצב של אי-שפיות זמנית בה אני מדקלמת את כל תאריכי פגי-התוקף של כל מוצרי המזון, השתייה, הניקיון ואלה שמשתמשים בהם באופן יום-יומי בע"פ.
 

החלטתי לחזור למטבח והכנתי מן מאפה כזה, עם ציפוי של סוכר וקינמון, יצא חביב. הכנתי עוד גליליות ועוגת אגוזים די מקסימה, ואני מחכה לעוגת יום הולדת שלי.

אני עדיין מתלבטת מה לקנות לאחותי, כי אין לי בכלל מושג מה היא אוהבת. (שנה שעברה היא קנתה לי נעלי-בית, נראה לי שאני אסגור את הסיפור בשרשרת יפה) 

אהובה עוזרי נפטרה השבוע, ושוב עולה בי השיר המקסים שהיא שרה ויהודית רביץ עשתה לו קאבר יפהפה. אמנם אני חושבת שהעליתי את זה פעם לכאן (ואולי גם מחקתי את הפוסט), אבל השיר הזה כל-כך מזכיר לי אותה, וכל-כך אהוב עליי.

אין לי יותר מדי מה לספר, פרט לזה שממש טוב לי בגן, הילדים קרציות אבל מתוקים וחולים לי על התחת (בערך מקרטע, לא נראה לי שהם מבינים מי אני), פגשתי אחות מהפגייה שאני אוהבת כל-כך וקשקשנו מלא (הם אכלו במקדונלד'ס) והבן שלה אחד הנסיכים. 

אני באמצע למלא את טפסי הרישום לאוניברסיטת אריאל, ואע"פ שאני עדיים מחכה לרישום לאוניברסיטת ת"א (כי אני מעדיפה ללמוד בתל-אביב), אני מתרגשת כמו ההחלטה להעלות אותי לכיתה א'
ו.. שבוע הבא יש לי יום הולדת, ושלוש משמרות, הללל יהההההה!

שיהיה לכם סופ"ש נעים. 

כחלק ממיטב שירי חנוכה שאני שומעת בגן(ומאוד אוהבת) השיר "באנו חושך לגרש", תמיד עשה לי טוב על הלב. אני לא יודעת למה, אבל השיר הזה ועוד אחד תמיד גורמים לי לחייך.

בסימן האור, חודש כסלו (הלא הוא דצמבר אהובי) התחיל ממש טוב. למרות העבודה הקשה שהייתה לי השבוע, למדתי להגיד "לא", הפסקתי להתלונן וחזרתי להגיש שלוש-ארבע משמרות בשבוע.

אה, וחברה שלי התחתנה אתמול והיה מאוד כיף.

תכננתי לכתוב משהו יותר ארוך, אבל את הפוסט האמיתי של החודש אני אשמור לעוד שבוע וחצי ויומיים, ליום הולדת 20 שלי.

רק בריאות ואור, אמן! 😄