המסלול - סיפור בהמשכים

פרק אחד עשר - להפיל את דיוויד.

"אנג'לינה, פעם הבאה שקורה לך דבר כזה, הדבר הראשון שאת צריכה לעשות הוא לספר לי.." השיב לי ג'ון בשיחת
הטלפון האחרונה כאשר סיפרתי לו את המאורע בסימטה עם דיוויד וגם את הישיבה אמש, עם מייק וכריס -
"אני יודעת ג'ון, אני מצטערת, אני פשוט פחדתי ממה שיהיה.."
מצאתי את עצמי מתנצלת יותר מידיי לאחרונה, על מקרים שנראים לי דיי הגיוניים ולא ראויים לסליחה,
אך בכל זאת בחרתי להתנצל, אני חושבת שיותר מתוך נימוס.
"אני מבין, אני אדבר עם מייק ואיישב איתו את העניין, בנתיים את צריכה לקבל הסברים ולהתכונן לסטים החדשים"
פקד, אני ללא ספק אישרתי את דבריו והתפניתי חזרה למיטה, עלייה טום עדיין ישן..
מתוק ונעים כל-כך, ישן כמו מלאך, התבוננתי בתווי פניו, שנראות עדינות יותר מגבריותו כשהוא ישן,
"מה.." מלמל מנומנם, עוד לא הבנתי אם הוא מדבר תוך כדי שינה, או שהוא הספיק להתעורר
"מה השעה?" השלים את המשפט ומכאן הבנתי שהוא קם, כנראה מהאופן המגושם בו נשכבתי על המיטה
לאחר שיחת הטלפון..
"בוקר טוב!" ציחקקתי ומיהרתי להוסיף שעוד מוקדם, השענתי את ידיי וראשי על חזהו החשוף ונאנחתי קלות-
"היה לי כייף איתך אתמול.." מלמל והעביר את שני ידיו אל מתחת לראשו, מביט בתקרה מחוייך..
לא יכלתי שלא לחייך גם כן, למרות שידעתי בעצמי שזה לא יימשך זמן כל-כך רב, עם נוכחותם של דיוויד
וכריס שעוד לא יצאו מחיי, שום דבר לא יכול להיות בטוח ומושלם כל-כך...

לאחר לילה ובוקר מאושרים ביותר, נאלצתי ללכת לסוכנות נקסט לפי דבריו של ג'ון ולהתארגן
לסט של צילומים ארוך במיוחד, לא הבנתי מדוע טום לא הצטרף אליי, הרי סוכם ששנינו
חותמים על חוזה ביחד.. אך החלטתי להשאיר את השאלות לאחר-כך ולהיות מרוכזת בהסברים שנותנים לי.
נכנסתי אל תוך חדר ענק, אחד שנראה כתא הלבשה ל100 דוגמניות לפחות בתוך המבנה של סוכנות נקסט-
"הו הנה היא!" צץ פתאום משום מקום אדם מבוגר וחייכני, דיי נמוך, מטר 64 לפחות וגבות דקיקות ומסודרות למדיי-
"אנג'לינה בל אני צודק?" שאל ומיד הנהנתי לחיוב. מתגלה לי פתאום שהקול שלו גם מעט נשי,
השיער שלו צבוע בגוונים זוהרים והבגדים שלו לא יכלו להראות אופנתיים יותר..
הנחתי שאולי הוא גם קצת לא סטרייט לאחר שקלטתי את המבטים שהוא דופק לגברים שהיו סביבי-
"אני אקרא לך אנג'י" ציחקק לאחר מספר שניות והורה לי עם ידייו לשבת על כיסא של מספרה.
אנג'י, אני לא רגילה לכינוי שכזה מאז מות אימי, למרות שדווקא זה יהיה נחמד אם מישהו יחזור להשתמש בו,
אהבתי את הכינוי הזה.
"חוליו!" צעק לעבר צידו השני של החדר, ולרגע הרגשתי שאני במאין סרט קומדיה שכזה, 
לעולם לא ציפיתי שהכל יראה כל-כך אמיתי.. שיבואו לי הגבר הנשי לאפר ולסדר אותי, ולספר יקראו חוליו,
שגם הוא נראה כמאין אופנתי עם הגדלה נוראית באזור הישבן.
"אוי.." מלמל חוליו לאחר מבט חטוף לעבר השיער שלי, אני הותקפתי בהלה קטנה-
"הכל בסדר? מה-"
"זה השיער... הכי משעמם שראיתי אצל דוגמנית.. את דוגמנית נכון?" קטע בגועל ומעט לגלוג, אני דיי נעלבתי,
אבל ידעתי שהוא אומר את זה רק כדי לעודד אותי לשפר את התסרוקת, ואחרי הכל.. זה ממש לא אשמתי..
השיער שלי פשוט, וכשאני עולה על מסלול מעצבים לי אותו לפי בקשת המעצב.. נורא רציתי להקשיח עמדה
ולנסות להסביר לו את זה, אבל חוליו התגלה תוך דקות ספורות כאדם שפשוט אסור להתווכח איתו..
בכל אופן, הוא מיד התפנה לטפח את שיערי, ועוד שתי נשים שנראו קצת יותר צעירות מהאדון בעל הקול הנשי 
החלו לאפר אותי.
"בלונד יתאים לך מאד! בטח החום אגוז הזה כבר מאוס לך.. אני יכול להבין" מלמל חוליו בחיוך, בעודו גוזר.
אם כל הבהלה שהייתה בי, סמכתי על מעצבי הסוכנות שיעשו בי כרצונם..
ואחרי עבודה מאסיבית (ודיי מהירה הייתי אומרת), התוצאות הגיעו, והן היו משתלמות יותר מכל מקום בו איי פעם
הסתפרתי או התאפרתי.. הרגשתי הרבה יותר יפה, הייתי בלונדינית כמאין כמוה,
שלפי דבריו של חוליו הדגישו את 'עייני התכלת' שלי, כן, חוליו היה נראה ממש מרוצה מעבודתו.
ושמתי לב שפשוט פחדתי מהשינוי הגדול הזה, לעולם לא התאפרתי כל-כך יפה לסט, לא כמו היום.
לאחר סט הצילומים המפרך ביותר שהיה בחיי, התפניתי להחזיר את החלוק אל גופי ולהחליף את הבגד ים
לבגדים רגילים, עונת הקיץ החלה להתקרב והיה נראה כאילו יש לחץ מטורף לגבי תכנונים חדשים לקיץ הזה.
הולך להיות קיץ מהנה, או כך קיוויתי לפחות.







מיהרתי לחזור הבייתה לאחר היום הארוך והמעייף הזה, ומפני שידעתי שטום גם הוא עובד ועסוק בענייניו,
החלטתי לא להטריח אותו יותר מידי, והתכוונתי לנסוע ברכב ציבורי, התקדמתי מעט מהכיוון של מבנה סוכנות נקסט
אל תוך שדרה דיי רועשת באזור, ונופפתי בידי לתפוס מונית, לא עבר זמן רב עד שהרכב השחור והגדול
של כריס התקרב לעברי-
"וואו.. את נראית פשוט.." התלהב כריס בעודו בוחן את כולי דרך חלון הרכב, ומספר שניות לאחר שהבין
שאני דיי משתוקקת למישהו שיסיע אותי, הוא שאל בחיבה רבה אם אני מעוניינת שיסיע אותי למלון,
הנהנתי לחיוב בחיוך מתוק ונכנסתי במהירות למושב שליד הנהג.
לאחר סדרה של שאלות בנאליות ושגרתיות התחלתי לשים לב שהוא לא מכוון לכיוון בית המלון שבו אני מתגוררת..
"כריס.. כריס לאן אתה לוקח אותי?" מיהרתי לשאול בתקיפות, מתחילה לחשוש שוב והרבה יותר בלחץ משחשבתי-
"תרגעי לינה, אני לוקח אותך אליי, אני צריך לדבר איתך.." ענה באדישות, כאילו זה מובן מאליו.
נורא התעצבנתי באותו הרגע; מה הוא חושב לעצמו בכלל? שהוא יכול לקחת אותי אליו ככה? בלי לשאול
אם אני מוכנה או יכולה לבוא אליו? ואם אני לא מסכימה לכך? נשפתי את האוויר ששאפתי ברוגז בתקווה שיבין
שאני לא הכי מרוצה מההחלטה..
אך הוא לא ייחס לכך חשיבות רבה מידיי ומיד החנה את הרכב ליד בניין, שנראה כאילו סיימו לעמול עליו לפני מספר שעות-
"אני רואה שרכשת לך דירה מאז השהות הארוכה שלנו כאן.." מלמלתי לעברו, מנסה להעביר נושא ולהראות פחות לחוצה ויותר אופטימית-
"כן, הבנתי שאנחנו הולכים להשאר בניו-יורק זמן רב, כדאי לך גם לרכוש.." השיב בחיוך והכניס את המפתח למנעול.
הדירה שלו הייתה נראית נאה ואסתטית, לא מסודרת מידיי, אחרי הכל כריס הוא לא הגבר הכי מסודר בעולם..
התיישבתי על הספה המרכזית, בוחנת עוד את הדירה ומיד כריס התיישב לצידי, אוחז בשתי ספלי קפה חמים-
"על מה רצית לדבר איתי?" מיהרתי לשאול, משתדלת שלהראות לא להוטה יותר מידיי לגבי זה,
כריס הניח את הכוסות על השולחן שהיה לצידנו והביט בעייני-
"אני רוצה שתספרי לי משהו שאני דיי חושש אם תשמעי מהו..." מלמל
"אם זה בסדר.. כלומר, אני דיי רוצה מאד לשמוע ולעזור אחרי הכל.. את יודעת-"
"מה כריס?" שעשע אותי לראות אותו מבולבל כל-כך, אך הלחץ והעצבים לא נחו לרגע,
"אני רוצה שתספרי לי מה היה בלילה ההוא שם במסיבה.."
שניות ספורות של שקט השתרר בחדר, המחנק שהורגש בגרון לא אפשר לי לדבר,
ישר התכווצות מהירה השתלטה על כל גופי- "ומה אם אני לא רוצה?" תקפתי,
כריס היה נראה באותם הרגעים דיי מבוהל, לקח לו זמן לענות והוא נראה דיי מזועזע מלהסתכל עליי..
יכלתי לנחש שפשוט פניי נעשו חיוורות, והוא המום מהמהירות שהגוף שלי מגיב לנושא הזה-
"אנג'לינה בבקשה, אני רק רוצה לעזור לך, תאמיני לי אם תספרי-"
"אם תספרי אז מה יקרה? אתה תחזיר את העבר לאחור ותמנע שזה יקרה?"
"לא לינה א-"
"אז מה תעשה כריס? מה אתה ח-"
"אני אפיל את דיוויד ואגרום לו לעזוב אותך לנפשך, וגם אני" הרים את קולו ברוגז כשהבין שאני אכנס בו כהוגן.
לקח לי מספר שניות לעכל את המשפט האחרון, לא האמנת שכריס יכול לעשות זאת, זה הגיע לרמה קשה מידיי של אמון.
"למה שתעשה בישבילי את זה?" דמעות החלו לצוץ מתוך עייני-
"כי זה מה שגם אני רוצה לינה, אני אפילו לא יכול להסביר לך כמה שלא שלטתי בעצמי ביום ש-" המשיך בקול גבוה ותוקפני
עד שנתקע, כאילו מישהו לקח שלט ועצר את הסרט לרגע, ואז החזיר לפליי- "ביום שהכיתי אותך" נאנח בצער-
"זה בסדר כריס.. זה עבר..." מצאתי את עצמי מעודדת את האדם הכי לא ראוי לעידוד הזה ממני-
"אני מבינה את הכוונות שלך, אבל אני ממש לא בשלה מספיק לדבר על זה.." מלמלתי, האמת היא שבכלל לא
הבנתי את הכוונות שלו, ושנית, באמת לא הייתי בשלה לדבר עוד על הנושא הזה, במיוחד לא עם האויב שלי,
שלמרות שהוא הציל את חיי לא יכלתי פשוט לקום בבוקר ולהחליט שהוא לטובתי.
"אני מבין.." השיב לי והביט בעייני-
"אבל תבטיחי לי אנג'לינה, שברגע שתרגישי מוכנה.. תדברי איתי על זה.." אמר בביטחון והרים את ראשו ישירות אל תוך עייני-
"כי ביום שתספרי לי, אני ואת יכולים ביחד להוריד את דיוויד, אחת ולתמיד"



אז אני יודעת שלקח יותר זמן משחשבתן (וגם אני) להוציא פרק,
כמו שאמרתי, הייתי בקורס של שבוע, לא הייתי בבית ולכן לא יכלתי לעלות את
הפרק בזמן.. אני ממש מצטערת, ועוד יותר שהפרק יצא דיי קצרצר..
אבל זה ישתנה  
אשמח לשמוע הכל בתגובות!