בשמלה לבנה ושיער מפוזר יפה אני צועדת על השטיח האדום שמוביל לספסל שלי. על הקירות ציורים, פסלים ממלאים את החדר והחלונות משובצים בזכוכיות צבעוניות שמספרות סיפורים. אני יושבת בספסל ומחכה עד שהמקום מתרוקן, ואז מתקדמת נעמדת מול הפסל הגדול של אלוהים. ואני מתחילה בשיחה איתו, ישר ופתוח. זו שיחה שהיינו צריכים לנהל כבר מזמן.
"אני יודעת בדיוק מה אני שווה," אני אומת לו "ואני יודעת שגם אתה יודע, בדיוק בדיוק. הרי זה אתה שהכנת אותי, עם החומרים והכמויות יצרת את המתכון הגנטי שהוא אני, כמו הפסל שיצר אותך.
אז רציתי להגיד שאני לא מבינה" אני עושה עצירה דרמטית שנאום שלי לרגע.
"אני רק יודעת שאני לא יודעת מה לעשות. מרב אופציות נראה כאילו אין שום אופציה עכשיו.
"אני מבקשת הכוונה," אני כורעת על ברכי. "ועם כל הכבוד, אדוני, אני בהחלט ראויה לה." אלוהים לא זע ולא נע.
אני מספרת על כאב ומיליון חרטות, והתמונות בחלונות הצבעוניים ועל הקירות מתחילות להשתנות. הפסלים ממצמצים כמו התעוררו משינה עמוקה.
אני ממשיכה לדבר, מספרת על שטחיות ואיבוד של הדרך, ובעיקר על בגידות. התמונות והפסלים מגיבים לי, מתואמים כמו בהצגת תיאטרון מתוכננת מראש. הם מציגים לי שדות ומרחבים פתוחים, ציפורים ששרות בין השיחים, ורוח שלוחשת בעשבים סודות: חיוכים וצחוק, אהבה וחיבוקים. זה לא עושה עליי רושם.
"הייתי בים היום, אדוני" אני מספרת. "היום הוא היה הכי יפה שראיתי אותו. היה קצת קר אז השמש התכסתה בענן משולש ורק העיניים שלה הציצו מעל השפיץ. הן הטילו מן צל כזה על המים, כמו כובע של קוסמים רק הפוך. שאר המים היו מוארים אבל כהים אפורים, כמו מראה. העננים השתקפו בהם בשלמות כזו, שהשמיים היו פרוסים תחתיי היום, אלוהים. ואני עפתי מעל לעננים, יושבת על השטיח מעופף שהיווה לי שובר הגלים. זה היה גדול".
התמונות מציירות את המילים שלי, מצגת שאני רק מקריינת. אלוהים עדיין לא מגיב, והפרצוף שלו נראה די זחוח.
"אבל כשהסתכלתי במים ראיתי את ההשתקפות שלי מבעד לעננים השוחים, גם היא מדוייקת כמו על גבי מראה. העצמות בכתפיים שלי נורא בלטו והרגליים נראו מאוד רזות, ובכלזאת כשישבתי כפופה אל המים היו לי שלושה צמיגים קטנים בבטן. ואז נזכרתי שגם בתוך כל היופי הזה: תמיד אני מולי אשאר אני.
ואני יכולה לשמור עליי יפה, אדוני, אני יכולה להצליח מספיק בשבילי" אני מתפארת "אם.. אהיה בטוחה שאני באמת רוצה אחרת. אם רק הייתי יודעת איזה אחת בדיוק אני רוצה, הייתי משגשגת. הייתי יכולה לעשות הכול בעצמי, בלי שום עזרה". התמונות נסוגות חזרה לדמותן המקורית.
"אבל כמה שאנסה לשנות; תמיד זו אני שעומדת מולי מהעבר האחר של המראה. עם אותו חוסר בטחון, חוסר החלטיות. תמיד תהיה לי אותה שפת גוף מגושמת, ובטעות אני אשבור לבוסית את האגרטל הכי יקר. תמיד תהיה לי אותה נקודת חן מכועת על המצח, וכשאני אשתה טיפה תישפך עליי מצד הפיה של הכוס ותגלוש במורד הסנטר. וכמה שאשתדל, תמיד יכול להיות שיפטרו אותי, וכנראה שלפני האחרים. וגם אם אהיה הכי מכובדת בעולם, אני אעשן תמיד את אותן סיגריות זולות, וכל כמה צעדים אעצר לירוק. כי כשזו אני מולי, אין לי ברירה ואני יכולה לעשות רק ככה, רק מה שאני יודעת. וזו הסיבה שאני לא אניח את הבקבוק הזה עכשיו אדוני, ולא אנסה להתפכח במקלחת. ובבגדים מכובדים אני לא אתחנף לבוסית או אחפס עבודה חדשה. מה זה משנה כבר. נמאס לי להיות בתוך המעגל הזה אדוני, ולכן אני צריכה הכוונה."
אלוהים שותק, ושאר הפסלים קפואים על מקומם כמוותו.
"ואפילו," אני אומרת נואש "בין אם תעזור לי ובין אם לא. אפילו אם אעשה שינויי מהפכני; עדיין אני אשאר אני."
"בכיתי שם בים היום אדוני," אני מספרת "בכיתי כמו תינוקת. כי מה שהבנתי היום כשהשקיעה נפסה לרגליי, זה שבחיים לא אהיה מוצלחת ויפה כמותה, ולכבודי הים לעולם לא יבכה גלים אל החוף"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
