דושירו שמה לי על הצוואר מין סוג של שרשרת שבקצה הייתה תלויה לה קונכיה לבנה."הנה, עכשיו הכל מסודר" היא אמרה לי. לרגע פחדתי. עמדתי על קצה שפת המים, הגלים באו והלכו,
קיררו לי את כפות הרגליים. פחדתי לקפוץ פנימה, פחדתי לטבוע, כי אם זה לא יעבוד?
אבל החששות שלי התנתקו ממוחי ברגע שצרחה הגיעה מאחורי מפיו של קנטארו
שקפץ ישר למרכז הגלים. קנטארו לא טבע, כמו קסם רגליו פגעו בקו המים, אבל טיפות לא היו.
לרגע נבלע במעין בועה מתחת למים אך מיד הים פלט אותו חזרה למעלה, כמו טרמפולינה גדולה.
קנטארו קיפץ ודילג על פני המים וברגע זה אני ידעתי שדושירו לא תשקר לי. עליה אפשר לסמוך, חלחלה המחשבה בליבי.
הקונכיות של כולנו זהרו בצבע ירוק עמום בעודנו רצים על המים.
ככה חצינו את הים הסגול.
ברגע זה הרגשתי סוג של שייכות שלא הרגשתי אף פעם עד הרגע ההוא.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
