זה היה צפוי. אני לא אגיד שלא.. היה לי ברור שאני אשר בבית בזמן שכולם יוצאים לחגוג. אני שונא לדעת שלאף אחד לא אכפת ממני באמת. אפילו מישהו אחד לא שאל אותי אם באלי לבוא איתו. אבל לצערי אבל כבר רגיל לחיות ככה, שאף אחד לא שם עליי. אני כלום בשביל אנשים אחרים. לא יותר מזה. הם זוכרים שאני קיים רק כשהם צריכים משהו ממני. אז מה עושים כשנשארים בבית וכולם יוצאים לבלות? כלום. מנסים לשכוח מזה, אבל זה בלתי אפשרי. הלוואי שהייתי יכול לשנות את המצב הזה. אבל אני לא יכול אז.. (ואני לא סתם אומר, באמת אי אפשר כבר, מאוחר מידי- כולם פסלו אותי) לילה שחור. טוב הוא כבר לא כל כך...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
