Mad World

כשמישהו שואל אותי "מה קורה?" או "איך את?" אני עונה שאני בסדר. כולם רואים אותי כבן אדם שמח יותר לאחרונה. דברים מסתדרים, אני פוגשת יותר אמנים ואוצרים, יש לי תכנון למה אני הולכת לעשות אחרי השחרור, קיבלתי תפקיד יותר קל בצה"ל כי היה לי נורא קשה לאחרונה, עשיתי פה ושם כמה יצירות. והקטע, זה שאנשים רואים אותי כיותר שמחה זה לא אומר שהם טועים, אני באמת יותר שמחה. אבל לצערי זה רק עשירית מהתחושות שאני מרגישה לאחרונה. אני לא באמת מצליחה לתפקד למרות השמחה הגוברת והתכנונים שיש לי. ויש לי מלא עבודה! מלאאאאאאאאא עבודה ומשום מה אני לא מצליחה לפעול. וכששואלים אותי איך אני, זה לא שאני משקרת, אני עונה את האמת! עם מלא פרטים חסרים... אין שם לתחושות שאני מרגישה לאחרונה. גם "חוסר שליטה" ו"רגשות מעורבים" לא מספיק כדי לתאר את מה שאני חווה. אני יכולה לתאר מצב, תמונה, רק כך אולי זה ייתן לאנשים מצב יותר בהיר לגבי מה שאני מרגישה.

הרעש: תתארו לכם שאתם חווים רעש בלתי נסבל, חזק, מחריש אזניים. רעש לבן מעורב עם צעקות ודיבורים מרובים, כאילו אלפי ערוצי טלויזיה משודרים בו זמנית ליד האזן שלכם. בנוסף, אתם מרגישים את התחושות שעולות אחרי אונס, את ההשפלה, השברון נפש, הבחילה, הרצון לצעוק עם חוסר היכולת לזוז. אתם מרגישים ורואים ידיים למרות שעייניכם עצומות. אתם רואים ומרגישים אותן מכות בכם שוב ושוב, זורקות אתכן מצד לצד ועם כל מכה בקיר או ברצפה יש בום גדול של ראשכם נפגש עם משטח מוצק. כאוס. פחד. רעש.

הצג: כל זה נמצא בתוך קופסא שסוגרת על ראשם, היא כבדה, היא לא הולכת לשום מקום. היא חשוכה אבל צד אחד שלה מואר כמו מסך מחשב. זה הצד שאתם רואים, שעומד ממש מולכם, מול האף. לצג הזה יש שני צדדים. צד אחד של מה שאתם רואים, מה שקורה בעולם האמיתי. אתם רואים דברים הולכים ומתבהרים, דברים מסתדרים, חיים רגילים שאפילו משתפרים. ואתם רואים את זה! ומכירים בזה! ויודעים שבסופו של דבר זה מה שקורה באמת! הקופסא הזאת לא אמיתית, מה שיש על הצג הוא בעצם חלון למציאות.

הבחוץ: הצד השני של הצג הוא מה שכולם רואים. הם לא רואים את הקופסא, הם לא רואים את הרעש, הם רואים את החיים שלכם משתפרים ואת העובדה שאתם שמחים מכך. אתם רואים את החיים משתפרים, הם רואים אותם גם, אתם שמחים, הם רואים את השמחה הזאת ללא ספק! אבל השמחה הזאת היא חלקיק קטן שעובר במסננת של הצג. רק רואים את השמחה, לא את הרעש.

הגוף: הגוף שלכם יודע שהעולם האמיתי טוב, הוא יודע על השתפרות המצב! הוא ער להכל. לקופסא, לצג, למה שכולם רואים, הוא כמו גורם חיצוני שרואה את הכל. הוא יודע שמה שבקופסא לא קורה באמת אלא.. רק בקופסא. הוא ההגיון. אבל הוא מרגיש, את הכל! ביחד! הוא מרגיש את הבלאגן והכאוס, את כבדות הקופסא על הצוואר והכתפיים אבל הוא גם מרגיש את העולם החיצון! את הכיף! השמחה! בגלל שהוא רואה את הכל, כל מה שהוא רוצה כמובן זה לזרוק את הקופסא ולחיות את החיים בלי רעש, בלי יותר מדיי צדדים. אבל הוא לא יכול, הקופסא תשאר שם. כל מה שהוא רוצה זה שקט! רגע אחד לעצור את העולם, להוריד את הקופסא ולשמוע... כלום. שלווה. כל מה שהוא רוצה זה לנוח מכל זה, לא לתפקד, לשכב על הרצפה ולבהות לשמיים. בלי דאגות על העתיד, או על ההווה. בגלל ההגיון השרוי בו הוא יודע שאי אפשר לעשות זאת, לעצור הכל. והוא יודע שהוא טכנית יכול לעצור כל פעילות ולנוח אבל זה לא מה שיסיר את הקופסא וזה סתם יעצור את הטוב שקורה כרגע בחיים האמתיים.

בידיעה שאי אפשר לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה, מבלבול, מבלאגן של יותר מדיי דברים שקוראים מבפנים ובחוץ, מהמשקל של הקופסא, הוא קורס. הוא שוכב על הרצפה ולא עושה דבר, עוצר כל טוב בחיים האמתיים אבל לא מפסיק שום דבר בתוך הקופסא. הרעש עוד שם, הבלבול והכאוס קיימים והתמוטטות הגוף לא סייעה בדבר. חוסר תפקוד ללא סיבה.

יותר מזה, לקופסא אין סיבה להיות שם, טכנית הכל טוב.

"הכל טוב מה איתך?"